פני משה על תלמוד ירושלמי שבת יב:ג:ה

תני וגד מגדיאל מתיבין לר' יהודה וכו'. כלו' על הא דמשוה אלו דקחשיב זה לזה דהא לא דמי דבשלמא גד מגדיאל שניהן שוין הן אלא דשם משמעון ושמואל ודן מדניאל אלו מאותיות הפשוטים ואלו מאותיות מנצפ"ך הכפולים ולא משני הכא מידי:

שתי אותיות בכל מקום. כלו' שתי אותיות מכל מקום בעינן שיהא אות זה משונה מאות זה לאפוקי הני דשוין הן וכאות אחד הוו:

אשכחת אמר. נמצאו למידין קולא וחומרא לר' יהודה וקולא וחומרא לרבנן דבכותב שתי אותיות שוין לר' יהודה חייב ולרבנן פטור והרי חומרא לר' יהודה וקלת על דרבנן:

שתי אותיות בכל מקום אע"פ שאינן שם. כלו' ואם כתב שתי אותיות מכל מקום ואפילו אינן שם במקום אחר כגון אה אף וכיוצא באלו לרבנן חייב ולר' יהודה פטור דבעי דוקא שיהו שם במקום אחר:

מחלפה שיטתיה דר' יהודה. בהא דקאמר האי בענינא להא דקאמר לעיל בסוף הלכה. דתני בת"כ פ' ויקרא:

ת"ל מאחת. משמע אפילו מקצת הכתיבה והאריגה:

אי מאחת וכו' הא כיצד עד שיעשה מלאכה שכיוצא בה מתקיימת במקום אחר. והיינו שם משמעון וכיוצא או בשניהן שוין כגון שש וכיוצא אלמא דמיהת לר' יהודה דסתם סיפרא אליבא דר' יהודה היא בעינן שתהא נקראת מלאכה בפני עצמה במקום אחר. והכא הוא אמר בהלכה דלעיל השובט וכו' ומה בכך שמיישב בידו לאריגה הא מיהת במקום אחר לאו מלאכה בפני עצמה מיקריא ולא משני מידי: