פני משה על תלמוד ירושלמי שבת א:ד:ו

פיתן וכו' מהלכות של עימעום הוא. יש לעמעם ולגמגם עליה ומפרש ואזיל לאיזה צד הוא הגמגום:

מהו מהלכות של עימעום. אם כך אנו אומרים לפרש דבמקום שפת של ישראל מצויים בדין היה לאסור אלא שעמעמו על האיסור ולא רצו להחמיר והתירוה או להפך דבמקום שאין פת של ישראל מצוייה בדין היה שתהא מותרת ועמעמו על ההיתר ואסרוה לעולם:

א"ר מנא. מאי תיבעי לך וכי יש עמעום לאיסור כלומר וכי שייך לשון עמעום על שהיו נראה להם להתיר ואסרוה וכי פת לאו כתבשילי עכו"ם חשיבא ומעתה וכי כך אנו אומרים גם בתבשילי עכו"ם דבמקום שאין תבשילי ישראל מצוים היה בדין להתיר אלא שעמעמו עליהן ואסרום בתמיה והלא תבשילי עכו"ם מדינא אסורין לעולם:

אלא כיני. אלא ודאי כך הוא הדבר כדאמרת מעיקרא שהעמעום הוא על האיסור ומפני כך התירו אבל לא במקום שפת ישראל מצויה כדבעית למימר דבכה"ג לא התירו אלא דוקא במקום שאין פת ישראל מצויה ואפ"ה בדין היה לאסור דהיה נראה להן לדמות לתבשילי עכו"ם ועמעמו עליה והתירוה מפני חיי נפש שא"א שלא בפת:

כדברי. כלומר ואפילו לדברי המתיר ובלבד מן הפלטר אבל לא מפת בעל הבית:

ולא עבדין כן. אלא שאין שומעין לנו ונוהגין היתר אף בשל בעל הבית. וגרסינן לכל הא בפ"ח דשביעית ובפ"ב דע"ז בהלכה ח' ובכמה מקומות: