פני משה על תלמוד ירושלמי סנהדרין יא:ו:ב

גמ' הכל היה בכלל לא תענה. וזה הנביא המתנבא לעקור דבר אחד מן התורה הרי הוא בכלל לא תענה ויצא מן הכלל הזה לידון שהרי בלאו דלא תענה אינו מתחייב מיתה לפיכך הוציאו הכתוב לדונו במיתה:

בין באות בין במופת. כלומר אפי' נתן לך אות ומופת אל תשמע לו לעבור על ד"ת כדכתיב כי יקום בקרבך נביא וגו' ונתן אליך אות ומופת וגו' לא תשמע אל דברי הנביא ההוא:

בין בע"ז בין בשאר כל המצות. דכתיב נלכה אחרי אלהים אחרים וגו' וכתיב להדיחך מעל הדרך וגו' לרבות שאר כל המצות:

אלא שעבודה זרה וכו'. בתוספתא שלהי מכילתין גרסינן הכי המתנבא לעקור. דבר מדברי התורה חייב ר' שמעון אומר אם נתנבא לקיים מקצת ולבטל מקצת פטור ובע"ז קיימה היום ובטלה למחר חייב. וצריך לגרוס הכא ג"כ בענין זה אלא שעבודה זרה בין שנתכוין לעקור את כל הגוף בין שאין נתכוון לעקור את כל הגוף דברי ר"ש חונקון אותו ודברי חכמים סוקלין אותו דהא בע"ז אין חילוק בין עקר הכל ובין קיים מקצתה וביטל מקצתה כדקתני דלעולם בע"ז חייב לדברי הכל ואפי' קיימה היום ובטלה למחר ולא פליגי אלא באיזו מיתה דנין אותו וכדאמרי' הכא בריש פ' ד' מיתות דלר"ש בחנק לרבנן בסקילה:

אבל בשאר כל המצות דברי חכמים סוקלין אותו. דסברי אף בשאר מצות בסקילה:

ודברי ר"ש יהבין ליה פיונטייה. נותנין לו כפי מחשבתו ודרכו פנטסיא מלה יונית היא מחשבה וציור דבר. וכלומר רואין אם מחשבתו לעקור כל הדבר חייב ואם לבטל מקצת ולקיים מקצת פטור כדאמר בתוספתא וס"ל להאי ש"ס דדוקא אליבא דר"ש אמרו כן אבל לרבנן אפי' בשאר כל המצות לעולם חייב הוא: