פני משה על תלמוד ירושלמי פסחים ב:ה:ד

זית כבוש. כמו שכובשין זיתים במלח כדי למתקן נשאר ברכתו עליו כמו בתחלה. ועיקרא דמילתא לעיל בפ' כיצד מברכין גריס לה בהלכה א' ומייתי לה הכא אגב דלקמן:

ירק שלוק. פליג על דר' חייא בשם ר' יוחנן אלא כך קיבל מר' יוחנן דשלוק נשתנה ברכתו ואומר עליו שהכל וה"ה לכבוש:

מתניתא. דידן מסייע לר' בנימין בר' יפת דקתני אבל לא כבושין וכו' אלמא דכבוש ושלוק חד דינא אית להו ולא נחשבו כבעין והלכך אין יוצאין בהן:

מאן ידע משמע מן ר' יוחנן יאות וכו'. כלומר דר"ז מתמה על הא דר' שמואל מחזק דבריו של ר' בנימין בשמיה דר' יוחנן וכי מי יודע למימר שפיר טפי משמיה דר' יוחנן ר' חייה בר בא או ר' בנימין בר יפת לא ר' חייה בר בא דהא היה תלמידו מובהק ודייק וגמר שמעתתא מפומיה:

ועוד. ראייה מן הדא לדר' חייה משמי' דר' יוחנן:

מן מה שאנו רואין דרבנן עלין לברייתה. להבראה א"נ להברות עצמן כדרך שלוקחין דבר מועט קודם הליכתן לבית המדרש והן לוקחין תורמסין ומברכין בורא פרי האדמה וכי תורמסין לא שלוקין הן אלמא דכבעינן נחשבו ולא נשתנה הברכה וא"כ הני רבנן לא עבדי כדדייקת ממתני':

אין תימר שניא הוא. שאמרה תורה מרורים. כלומר וכ"ת לעולם בעלמא שלוק לאו כבעינו נחשב וכדמשמע ממתני' והא דאלו רבנן מברכין על התורמס שלוק כמו שהוא בעין היינו טעמייהו דאינהו סברי שנייא היא מתני' דטעמא מפני שאמרה התורה מרורים וכיון ששלקן או כבשן בטלה מרירותא מינייהו והלכך אין יוצאין בהן אבל התורמס הזה מכיון שהוא מר מאוד וצריך לשלקו הרבה והרבה עד ז' פעמים ולפיכך הוא דנשאר ברכתו כמו שהיה בעינו שהרי על הרוב נשאר הוא מר כמקודם:

תורמסין כיון ששלקן בטלה מרתן. כלומר הא ודאי ליתא דתורמסין נמי כששולקין אותו הרבה נתבטל מרירותן ואפ"ה חזינן להני רבנן דלעולם היו מברכין עליהן בפה"א ואפ לו אם נשלקו הרבה א"כ ע"כ דטעמייהו דשלוק לעולם נחשב היא כבעין לענין ברכה ודלא כרבי בנימין בר יפת:

אמר רבי יוסי בר' בון דמעיקרא ל"ק על הני תרתי שמעתתא משמיה דרבי יוחנן ולא פליגין כלל הא דרבי חייה בר בא ודרבי בנימין בר יפת דהא דקאמר רבי חייה בזית כבוש הוא דקאמר שכן זית ע"י שדרכו לאכול אותו כשהוא חי ולא כבוש או שלוק הלכך אפי' הוא כבוש כבעינו היא ולא נשתנה ברכתו אבל הא דרבי בנימין בר יפת בירק היא ואין דרך לאכלו חי ומכיון שנשלק דרכו להיות נשתנה ע"י כך הלכך הלכה ברכתו ממנו מכמו שהיה: