פני משה על תלמוד ירושלמי פסחים א:ח:ט

רבי שמעון ורבי יהושע אמרו דבר אחד. ר' שמעון דבכורות דמייתי ליה לקמן דקאמר התם בפ"ה גבי בכור שאחזו דם יקיז לו דם אף על פי שעשה בו מום. וקס"ד דטעמיה משום דאי שביק ליה הכי מיית הלכך אינו עובר כלום אף על פי שהוא עושה בו מום בידים והיינו בר' יהושע דחבית שניה דהואיל ובלאו הכי תלך התרומה לאיבוד ותטמא מותר לטמאה בידים:

אמר רבי אילא. דלא היא אלא ר"ש דבכורות ור' יהושע דתרומות לא דין מודה לדין וכו' דר"ש אינו מודה לר' יהושע דטעמיה דר"ש בבכור משום דדבר שאינו מתכוין הוא שהרי אין מתכוין לעשות בו מום אלא אע"פ שעושה בו מום ממילא הוא דקאמר אבל גבי תרומה דמטמא אותה בידים לר' יהושע לא מודה ליה ר"ש וכן ר' יהושע אינו מודה לר"ש דהכא בתרומה ודאי היא שתיטמא התרומה אם תפול לתוך החולין טמאה ותלך לאיבוד אבל התם מי יימר דמיית לא קאמר ר' יהושע:

אמר ר' זעירא מסתברא. הוא דרבי שמעון שפיר מודה הוא לר' יהושע דק"ו הוא מה התם ספק הוא אי מיית או לא מתיר ר' שמעון להקיז אף על פי שעושה בו מום הכא דבודאי תטמא התרומה ותלך לאיבוד לכ"ש אבל ר' יהושע אינו מודה לר"ש דשאני הכא דודאי היא שתלך לאיבוד:

על דעתך דתימר ר"ש מודה לר' יהושע. משום דבמקום שברור הוא שתלך לאיבוד מותר לטמאה בידים אם כן קשיא והא תנינן בתוספתא והבאתי לעיל דר"ש גופיה קאמר לה אבל האיך נשרוף תלויה וכו' ומודה ר"א ור' יהושע בטהורה ובטמאה ששורפין בע"פ זו לעצמה וזו לעצמה ואמאי וישרפו שתיהן כאחת דהא הך תרומה טהורה תלך ג"כ לאיבוד שהרי אין לה אוכלין עכשיו שנתחמצה ולמה לא יטמא אותה בזה ששורפה עם הטמאה הא לדידך כל כי האי גוונא לכ"ע אינה מוזהר עליה מלטמאה:

טהורה היא וכו'. תשובת ר"ז לר' בון היא כלומר שאני הכא שהרי טהורה היא דבר תורה שבזמן ששורפה יהיא בתחלת שש עדיין ראויה היא לאכילה מן התורה כשאר תרומה טהורה ואתה הוא שגזרת לשורפה דמדבריהם היא שגזרו לשרוף שעה אחת קודם חצות והלכך מכיון דמן התורה עדיין ראויה היא אסור לטמאה בידים ולשורפה עם הטמאה:

טמאה בכל מקום לא נפסלה בהיסח הדעת לא כן וכו'. כלומר דפריך הא מ"מ כטמאה היא וכי לא נפסלה בהיסח הדעת דמכיון שחכמים גזרו שלא יאכלו בשעה זו קודם חצות כבר הסיח דעתו ממנה ואינו נזהר לשמרה וא"כ מ"מ נפסלה היא מן התורה דהרי לא כן אמר ר' יוחנן דהיסח הדעת פוסל דבר תורה:

ומעתה אחיזת דם כר"ש תורה. כלומר לר"ש הרי מן התורה אסור להטיל מום בבכור ואעפ"כ מתיר להקיז אפי' עושה בו מום:

וכן חבית שניה דאוקימנא כר"מ אליבא דר' יהושע תורה היא שדבר תורה אסור הוא לטמא תרומה ואעפ"כ שרי לטמויי ביד מכיין שבלאו הכי הולכת היא לאיבוד והשתא ה"נ גבי תרומה בע"פ אמאי לא ישרפו אותה עם הטמאה והא דאמרת דמיהת מן התורה טהורה הוא ולא דמיא להני דעכ"פ ילכו לאיבוד הרי גם כאן נפסלה מחמת היסח הדעת ולר' יוחנן פסולה היא מן התורה:

אינה כן וכו'. כלומר דהא ל"ק דמיירי שלא נפסלה בהיסח הדעת אלא משמרה היא שלא תגע בטהרות אחרות וכלומר שלא תתערב באחרות שראויין לו לאכול וכיון שכן ממילא נשמרת היא שלא יגע בה דבר המטמאה מן התורה ואכתי בחזקת טהורה היא ובעינה ואין לטמאה ביד ולשורפה עם הטמאה:

התיב ר' יצחק בריה דר' חייה ברובה. כצ"ל:

הגע עצמך שהיא נתונה ע"ג גחלים. לשורפה וכבר אינה משמרה אם אכתי אסור ליתן בצידה הטמאה ולשרוף שתיהן כאחת וא"ל לכשיתננה כלומר דבכה"ג לא אמרינן שכבר נתנה ע"ג גחלים אלא דאנן לכתחלה קאמרינן שאסור ליתן את שניהן כאחת ולשורפן:

אתון אמרין ר"ש יודה לר' יהושע אפילו ר' יהושע לית הוא ר' יהושע. כלומר דמקשי ליה בהא דאמרו לעיל דר"ש דבכורות אפשר דמודה הוא לר' יהושע דתרומות וקאמריתו דאין תימר כך דמודה הוא לר' יהושע קשיא הא דתנינן הכא מודין ר"א ור' יהושע וכו' כדלעיל ומה אית לך לאהדורי אליבא דר"ש שפיר טפי הוה לך למירמי אליבא דר' יהושע גופיה דאפי' ר' יהושע גופיה דהכא לית הוא ר' יהושע דתרומות והוה לך למירמי דידיה אדידיה דהתם בתרומות קאמר דמכיון שתלך לאיבוד שרי לטמויי בידים והכא במתני' קאמר דשורפין זו לעצמה וזו לעצמה:

א"ל דר' יהושע אדר' יהושע גופיה לית לן למירמי אהדדי דודאי תנאין אינון אליבא דר' יהושע דתמן בתרומות ר"מ בשם דר' יהושע כדאוקימנא דחבית שניה כר"מ ואיהו ס"ל נמי הכא דשורפין טהורה עם הטמאה:

ברם הכא במתני' ר"ש בשם ר' יהושע הוא. כדקתני בתוספתא דלעיל דר"ש הוא דקאמר לה מודין ר"א ור' יהושע וכו' והלכך דר' יהושע אדר' יהושע ל"ק אבל לר"ש שפיר דייקינן אי אמרינן דמודה הוא לר' יהושע כדפרכינן לעיל ושנינן: