פני משה על תלמוד ירושלמי פאה ז:א:ד

שפכוני. שהוא נוטף שמן.

ופריך והתנינן נטופה. ברישא דמתני' ועלה קאמר בד"א וכו' בשמו שהיה שפכני וכו' אלמא כולן פירישא דנטופה הוי והיינו דנטיפה נוטף שמן וצריך שיהא או שפכני או ביישני וכו' וא"כ שפכני לאו היינו נוטף שמן לחוד:

והתנינן במעשה שהוא עושה הרבה. וקס"ד שהוא עושה שמן הרבה וא"כ היינו שפכוני דקאמרת ונכלל הוא בחלוקה דבשמו.

אלא כך היא שפכוני וכו' ובמעשיו וכו' היינו שהוא עושה זיתים הרבה וכשהוא עושה הרבה זיתים שייך ג"כ בפירושא דהני חלוקות על נטופה דזהו שהוא נוטף שמן דהא מיהת נוטף הוא שמן אלא דבעינן שיהא מסוים בדבר אחד ביותר:

בישני אית דבעי מימר בישני ממש. אילן זית שהובא ממקום בישן ונטעו בשדהו ולפי שהזיתים שלהן עושין שמן הרבה:

אית דבעי מימר דהיא מבעית לחברי'. ולשון בושה היא שמבייש לאילני זתים אחרים שאינן עושין הרבה:

עד דעביד ארבעה כיפליסין. בעיא היא אי בעינן עד שיעשה ארבעה פעמי' כפל יותר מהאחרים וכי ההוא דתנינן תמן בריש פרק דלעיל כל העומרי שדה של קב קב וא' של ד' קבין ושכחו דקאמרי ב"ש אינו שכחה אלמא דמצינו דד' בכפל דבר חשוב הוא ואי נימא דה"נ כן:

מכיון. ופשיט לה דהכא לא בעינן כל כך אלא מכיון שהוא עושה יותר מחבירו כמי שהוא מסוים ביניהם:

עד דיעביד. אי בעינן עד שיעשה הרבה בכל שנה ושנה וקאמר דמכיון שהוא עושה רובן של שנים כמי שמסוים הוא: