פני משה על תלמוד ירושלמי נזיר ט:ב:ו

ציבור שנטמא בספק קבר התהום מהו שירצה עליו הציץ. אע"ג דקרבן ציבור דוחה טומאה מ"מ מיבעיא ליה היכא שנטמאו בטומאת התהום לאחר זריקה אם הציץ מרצה להתיר הבשר לאכילה כדלקמן:

ק"ו. הוא מה אם היחיד שהורעתה כחו בטומאה ידועה שאין קרבן היחיד דוחה טומאה בקרבן שאין קבוע לו זמן:

ייפיתה כחו בקבר התהום. בנזיר ועושה פסח כדתנן בפרק כיצד צולין הנזיר ועושה פסח הציץ מרצה בטומאת התהום אפילו בטומאת הגוף ציבור שיפיתה כוחו בטומאה ידועה שדוחה טומאה אינו דין שתייפה כחו בספק קבר התהום שירצה הציץ להתיר בשר באכילה ואע"פ שבטומאה ודאית אין הציץ מרצה להתיר הבשר כדלקמן:

קל שאתה מיקל ביחיד את מחמיר בציבור. ודחי לה הש"ס דלאו ק"ו הוא דמצינו קולא ביחיד וחומרא בציבור בכה"ג:

קל שאתה מיקל ביחיד שאם נתוודע לו לפני זריקה. דקי"ל בעושה פסח הציץ מרצה בטומאת התהום אפילו נודע לו לפני זריקה כמו אם נתוודע לו לאחר זריקה ולא יצטרך לדחות לפסח שני:

את מחמיר עליו בצבור. שאם נתוודע לו לאחר זריקה יעשה כמי שנטמא לפני זריקה בשביל שלא יאכל הבשר. כלומר אבל בציבור מצינו חומרא בזה בנטמאו לפני זריקה כדאמר שם בהאי תלמודא על הא דתנן התם הלכה ה' חמשה דברים באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה דקיי"ל אין הציץ מרצה על האכילות והפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה שלא בא מתחלתו אלא לאכילה וגרסינן שם אר"א מתניתא בבא בטומאה משעה ראשונה אבל אם בא בטהרה ונטמא אינו נאכל בטומאה שחטו בטהרה נטמא הציבור יזרוק הדם בטהרה ואל יאכל הבשר בטומאה. אלמא דמצינו חומרא בציבור מביחיד שאם נטמאו לאחר שחיטה ולפני זריקה אין הבשר נאכל בטומאה ודין הוא שנחמיר שאם נתוודע להם שנטמאו טומאת התהום אפי' לאחר זריקה שיעשה כמי שנטמאו לפני הזריקה ואל יאכל הבשר:

קל שאת מיקל בנזיר טהור. אגב דלעיל מיתניא:

שאם נתוודע לו לפני זריקה. ספק קבר התהום:

יעשה כמי שנטמא לאחר זריקה בשביל שלא יביא קרבן טומאה. דע"י ריצוי ציץ אפילו נודע לו לפני זריקה הוי כנודע לו לאחר זריקה ושוב אינו סותר ואינו צריך להביא קרבן טומאה:

את מחמיר בנזיר טמא. מצינו חומרא בכהאי גוונא בנזיר טמא שאם נודע לו קבר התהום לאחר זריקה יעשה כמי שנטמא טומאה ודאית וחזר ונטמא שמביא קרבן טומאה על כל אחד ואחד כדאמרינן לעיל פרק שביעי שאם נטמא לאחר זריקה לכולי עלמא מביא קרבן על כל טומאה וטומאה:

עובד של פסח. כהן העובד בקרבן של פסח מהו שירצה עליו הציץ אם נטמא בספק טומאת התהום:

שהורעתה כוחן בזקן וחולה. שאין שוחטין את הפסח על זקן וחולה שאינן יכולין לאכול כזית דשלא לאוכליו הוי:

ייפיתה כחן. של הבעלים בקבר התהום שהציץ מרצה עליו:

עובד שייפיתה כחו בזקן וחולה. דזקן וחולה כשר לעבודה אם אינו רותת ורועד כשהוא עומד:

לא אם אמרת בבעלים שייפיתה כחן בשאר כל טומאות שבשנה. שהרי טמא משלח קרבנותיו אם הוא טמא שרץ תאמר בכהן שהורעתה כחו שאין כהן הטמא מקריב בכל ימות השנה בקרבן יחיד ולפיכך הורע כחו נמי בטמא מת בפסח בטומאת התהום שלא יהא הציץ מרצה עליו:

מאי כדון. מאי הוי עלה:

לכם. כתיב דמיניה ילפינן היתר לטומאת התהום בין לו בין לעובד שלו בין לבעלים בין לכהן:

עד כדון עושי פסת נזיר מנין. דהותרה לו לכהן העובד:

הוינן סברין מימר. בתחלה דבאמת גבי נזיר לא הותרה לו לכהן העובד דעליו כתיב ומיניה ילפינן היתר לטומאת התהום בנזיר ומשמע מיעוטא הוא דוקא עליו ולא על העובד שלו:

מן מה דתני הוא נזיר הוא עושה פסח. דקחשיב התם במתני' נזיר ועושה פסח בהדדי ש"מ דשוין הן ומה דנפל לדין נפל לדין מה שהותר בזה הותר בזה: