פני משה על תלמוד ירושלמי נזיר ט:א:ד

ויכוף את אשתו. ואמאי צריך להפר דקס"ד על כל נדרים קאי ואפילו נדרה הנאה ממנו ולא כן אמר רב הונא האשה שאמרה הנייתי עליך כופה ומשמשתו דמשעבדא ליה ולא חל הנדר:

הניותיך עלי ה"ז יפר. שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו:

שנייא היא. התם שהוא הנייתו והנייתה ומשעבדא ליה וא"צ להפר אבל הכא שנדרה שלא לשתות יין הנייתה לבד היא ויפר:

ולא יכוף את עבדו. דמכיון דאיתרבו עבדים לנזירות מקרא ואמרת אליהם אמאי כופהו לעבור על נזרו:

שנייא היא. בנזירות דכתיב ונזר אלהיו וגו' משמע את שאין לו אדון אחר אלא אלהיו ומסתברא דמוקמינן להאי קרא בשאין רבו מתרצה בנזירותו ויש לו אדון אחר בזה וקרא דואמרת דמרבינן עבדים היכא דרבו רוצה בנזירותו שחל עליו נזירות:

היה יכול למחות על דבר רבו. שכופהו לעבור נזירותו ויש יכולת בידו שלא לשמוע לו ורוצה לקיים נזירותו אומרים לו הלכה היא כך ושמע לדברי רבך שכשאינו מתרצה אין עליך נזירות:

כפפו רבו וניטמא. שכפאו להטמא ולא כפאו מקודם לעבור על נזירותו מהו שיביא קרבן טומאה דקס"ד הואיל ואינו כופהו אלא בשעת הטומאה ובתחלה חלה עליו נזירות איכא למימר דחל עליו חיוב קרבן טומאה:

וכי נזיר הוא. ומאי קא מיבעיא ליה הרי כשכפאו רבו להטמא בטלה נזירותו:

לא את הוא שגזרת עליו שיטמא. כלומר הא אם כפאו רבו בתחלה לעבור על נזירותו לא אתה הוא שגזרת שיטמא שהרי אין כאן נזירות וכי את אומר בזה כשנטמא אח"כ שמביא קרבן טומאה וכא מביא קרבן טומאה בתמיה דמאי שנא הכא כשרבו כופהו להטמא ממילא בטלה הנזירות וכן מתפרשא בעיא דלקמיה לענין סתירה דלא שייכא סתירה כשרבו כופהו להטמא: