פני משה על תלמוד ירושלמי נזיר ו:א:ד

רבי מנא. אמר היינו טעמא דלא דיינינן לה במדה זו דבשלמא הבערה יצאת שלא לצורך ואין לה ללמד על עצמה כלום והלכך ללמד על הכלל כולו הוא דיצאת אבל השתחויה בע"ז לצורך הוא דיצאת:

ללמד על עצמה שאינה מעשה. כלומר לפי שאינה מעשה כשאר עבודות כמו עבודות פנים זיבוח וקיטור וניסוך ולא הוי נפקא לן מכללא דלא תעבדם דלאו עבודה שיש בה מעשה היא ולגופ' איצטריך ולא ללמד על הכלל:

ואתייא כהדא דתני חזקיה. דזביחה יצאת מן הכלל דלא תעבדם וללמד על הכלל דכל שהוא כעין עבודת פנים שחייב עליה אפילו אין דרכה של ע"ז לעבדה בכך והשתחויה ללמד על עצמה לפי שאינה מעשה:

או חילוף. דנימא השתחויה יצאת ללמד על הכלל לחילוק חטאות:

ומשני מסתברא דבר שהוא מעשה והיינו זביחה מלמד על הכלל שיהא כיוצא בה אבל השתחויה דבר שאינו מעשה היא אינו מלמד על הכלל דלאו עבודה מיקריא ולא דמי לכללא:

אמר רבי ירמיה. אדלעיל מקשי דקאמר הבערה יצאת שלא לצורך והרי הבערה ג"כ לצורך יצאת ללמד על מיתת ב"ד שאין דוחה את השבת דילפינן מושבותיכם האמור כאן ממושבותיכם האמור בפרשת רוצחים דבמיתת ב"ד הכתוב מדבר ואמר רחמנא לא תבערו:

מכיון דתימר. כלומר אפי' שתאמר דלצורך יצאת אפ"ה כמי שלא לצורך היא דאי משום ללמד על מיתת ב"ד שלא תדחה שבת הוי ליה למיכתב לא תעשו מלאכה בכל מושבותיכם ושפיר הוי נפקא לן נמי מג"ש דבמיתת ב"ד מיירי ואין דוחה את השבת ומדפרט קרא הבערה הוי ליה שלא לצורך ודבר שיצא שלא לצורך מלמד על הכלל כולו הוא: