פני משה על תלמוד ירושלמי נזיר ו:א:ג

גמ' זיבח וקיטר וניסך. לע"ז בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת דבחטאת כתיב ועשה אחת מהנה ודריש לה בהאי תלמודא בפרק כלל גדול לעיל מינה דההיא הכי ועשה אחת ועשה הנה ועשה מהנה כלומר דועשה אכולהו קאי ודרשינן לה לענין שבת הכי ועשה אחת לחייב על כל אחת ואחת והיינו אחת שהיא הנה שאם עשה הרבה מלאכות בהעלם אחד וידע שהיום שבת חייב על כל אחת ואחת:

. הנה לחייב על כלהון אחת. שאם ידע שהמלאכות אלו אסורות ולא ידע שהיום שבת אינו חייב אלא אחת על כלן דחדא שגגה היא והיינו הנה שהיא אחת:

מהנה לחייב על התולדות. ומ"ס דמהנה דריש לה על התולדות שהן מעין האבות. ופריך עלה התם או נימר בע"ז הכתוב מדבר דהא קרא בחטאת סתמא כתיבא ונדרוש על הע"ז שאם הוא בזדון ע"ז ושגגת עבודות חייב על כל אחת ואחת ואם בשגגת ע"ז וזדון עבודות אינו חייב אלא אחת. ועלה מייתי התם ההיא דתני רב זכיי דס"ל דאה"נ דדרשינן לה נמי על ע"ז ואם עשה הרבה עבודות בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת:

עברת בידך תלת נהרין. שבאת מדרך רחוק מבבל ועברת ג' נהרות עד שבאת לכאן ואיתבדת ונכזבת בדבריך דלא כן הוא אלא שאינו חייב אלא אחת וכלומר דקרא לא מיתוקמא בע"ז כמו שאמרת וכדמסיק רבי יוחנן גופיה:

עד דלא יתברינה בידיה יש כאן אחת ואין כאן הנה. יתברינה על ע"ז קאי וכלומר שוברה ואיסורה ודרך גנאי הוא וה"פ דדרשא דקרא לומר שלפעמים אחת שהיא הנה ולפעמים הנה שהיא אחת לא מצית לאוקמי בע"ז דהניחא א' שהיא הנה מצינן נמי בע"ז והיינו עד שלא ידע איסורה באלו העבודות אבל ידע שהיא ע"ז. וזהו דקאמר שאין שוברה בידו שנעלם ממנו שאסור לעבוד לע"ז באלו העבודות וא"כ יש כאן אחת לימר שהוא חייב על כל אחת ואחת כדדריש לעיל מאחת:

ואין כאן הנה. כלומר דודאי לא אמרינן שלא יהא חייב אלא אחת על כולן שהרי הרבה שגגות יש כאן:

מן דתברה בידיה יש כאן הנה ואין כאן אחת. בתמיה וכלומר אבל איפכא לא מצית למימר דלפעמים משכחת לה דרשא דהנה ולא דרשא דאחת ושלא יהיה חייב אלא אחת והיינו שידע שאלו העבודות אסורות ואין כאן אלא שגגה אחת דהא ודאי ליתא דמאחר ששוברה ואיסורה מאלו העבודות לע"ז כבר בידו וא"כ דשגג במאי דאי לא ידע שהיא ע"ז א"כ אין לבו לע"ז ואמאי קמחייבת ליה אחת והלכך האי דרשא דקרא לא מיתוקמא בע"ז כלל:

ויהא חייב על כל אחת. בע"ז ותיפוק לן חילוק מלאכות בע"ז מהאי דרשא כי היכי דנפקא לן חילוק מלאכות לענין שבת דיצתה הבערה מכלל דלא תעשה כל מלאכה לחלק וללמד על הכלל כלו שכל מלאכה מיוחדת חייבין עליה בפני עצמה:

וכא. והכא נמי נימא לא תעבדם כלל ויצאת השתחויה לפרט בפני עצמו וללמד על הכלל כלו:

אמר לך. דלא דמיא האי להא דהבערה דהתם בשבת הכלל במקום אחד והפרט אינו כתוב בצדו אלא במקום אחר ודיינינן ליה במדה זו אבל בע"ז כלל שהוא בצד הפרט דבפסוק א' כתיב לא תשתחוה להם ולא תעבדם והואיל דכתוב בצדו והוי כפירושא דכלל ולא דיינינן ליה במדה דיצא מן הכלל:

והכתיב לא תשתחוה לאל אחר. בפרשה כי תשא כי לא וגומר והרי הפרט במקום אחר הוא:

מכיון. דגלי לן קרא במקום אחד שכתוב בצדו וללמד שאין דנין ליה במדה זו הילכך אין למדין ממנו אפילו במה שכתוב במקום אחר:

חברייא אמרי. דטעמא לאו משום הכי הוא דלא שנייא לן במדה זו בין שהכלל והפרט במקום אחד או לא דבכל מקום ניתן לדון במדה דיצא מן הכלל אלא דהכא היינו טעמא דבשבת כלל ואח"כ פרט הוא ושייך לומר בהא יצא מן הכלל ללמד על הכלל כלו אבל הפרט דלא תשתחוה קודם הכלל דלא תעבדם הוא ולא שייך יצא מן הכלל וה"נ אמרינן כיון דגלי לן האי קרא וכו' כדלעיל:

רבי יוסי אומר. היינו טעמא דלא דיינינן הכא במדה זו דודאי נא שניי' לן בין שכלל ואח"כ פרט בין שפרט ואח"כ כלל כלל ופרט הוי לענין שדנין אותו במדה דיצא מן הכלל וכו' אלא משום דבשבת הכלל והפרט בעבודת' כלומר הכל מאבות מלאכות דשבת הן אבל בע"ז הכלל בעבודת' הוא דלא תעבדם סתמא כתיב ומשמע בכל העבודות שדרך ע"ז לעשות כן ואף אותן שאין דרכן לעשות כן לגבוה בכלל:

ופרט למלאכת הגבוה. השתחויה למלאכת הגבוה היא דאע"ג דלא הוי עבודת פנים מ"מ דרך כבוד הוא לעשות כן לגבוה: