פני משה על תלמוד ירושלמי נזיר א:א:ג

ולוקין עליהן. אם קיבל עליו נזירות בכינוי ועבר לוקה עליו כמו בל' נזירות גופיה:

אע"ג דרבי יוחנן אמר. בנדרים שם דאין לוקין על האיסרות על הקונמות דלא קאי עלייהו אלא באיסור בל יחל מודה הוא הכא בלאו דנזירות שהוא לוקה:

אע"ג דר"ש אומר אינו מביא קרבן. לקמן בפ"ב הלכה ג' יודע אני שיש נזיר אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין ה"ז אסור ור"ש מתיר וקאמר דלא אמר רבי שמעון אלא לענין קרבן אבל מודה הוא שהוא לוקה:

אע"ג דרבי יהודה אמר. לקמן בפ"ב גבי אמר אמרה פרה וכו' ספק נזירות מותר דס"ל כר"ט לא ניתנה נזירות אלא להפלאה לא אמר אלא לקרבן אבל מודה הוא לענין מלקות שהוא לוקה:

מה אנן קיימין. במאי עסקינן הני כינויי נזירות דקתני במתני':

אם במתכוין ליזור. שאומר שכונתו היה לקבל עליו נזירות בלשונות הללו:

אפי' אמר שאזכיר פת. כלומר מאי שנא הני אפי' אמר אם אזכיר פת או איזה דבר דעתי על נזירות ודאי נזיר הוא:

אם בשאינו מתכוין ליזור. שאומר לא היתה כונתו על נזירות אלא שהוציא כך מפיו דרך דיבור בעלמא א"כ אע"ג שהוציא לשון נזירות ממש מפיו לאו כלום הוא דהא בעינן שיהא פיו ולבו שוין:

כך אם היה קורא בתורה. כלומר דדמי ממש כמו שהוא קורא בתורה נזיר או נזיק דרך לימוד וכי ס"ד דיהא נזיר:

אלא כן אנן קיימין באומר. שמתחלה כשהזכיר לשונות הללו על מנת כן היה דעתו אם ראוין לתפוס בהן נזירות יהא נזיר ואם לאו לא:

אמור לו שמור ושמעת. כלומר אומרים לו שהנזירות חלה בלשונות אלו ושמור ושמעת מה שקבלת עליך: