פני משה על תלמוד ירושלמי מכות א:ב:ד

שלשים יום לא איתי. כדמפרש ואזיל שהלואה בסתם שהיא לאחר שלשים יום ואינה באה בכלל תביעה מקודם:

שלא תאמר כל שלשים יום וכו'. כלומר דבהכי מיירי שהלוהו ל' יום קודם השמיטה והכי קאמר קרא השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע וגו' שלא תאמר הלא כל השלשים יום אינו רשאי לתובעו בלאו הכי דסתם הלואה שלשים יום וכשיעברו שלשים יום יגיע השמיטה והיא בהשמטת כספים ומעתה לא יגבנו כלל ולא תתן לו וגו' נתון תתן לו:

לפום כן. כתבה התורה כפל ללמדינו זה דסתם הלואה שלשים יום:

ולא כן וכו'. וכלומר דפריך אי דמוקמית לקרא בהכי א"כ קשיא להא דרב אמאי קאמר סתמא ולא יליף ליה בהדיא מהאי קרא שהרי אם הלוה לו שלשים יום קודם השמיטה א"כ הוי כאלו בתחלה הלוהו ע"מ שלא לתובעו שכל שלשים יום אינו רשאי לתובעו ואח"כ יגיע השמיטה ואמרה התורה דהשביעית משמטת. א"נ כמו לימא מסייעא ליה לרב מיתפרשא והיינו הך:

אשכח תני ר' ישמעאל. כלומר רב דלא מייתי האי קרא ס"ל כהאי ברייתא דאשכחן דדריש ליה ר' ישמעאל לדרשה אחריתא:

שלא תאמר כל שש שנים. הריני יכול להתפרנס מכרמי ומשדי ולאחר שש שנים שאסור אני בעבודת שדה וכרם ואתה אומר לי שגם בהשמט כספים היא ולא אגבה חובי מהלוין וא"כ במה אתפרנס בשנה שביעית:

לפום כן צריך מימר קרבה שנת השבע וגו'. דכלפי תלונתו אמר הכתוב שלא תאמר קרבה שנת השבע ואסור אני בעבודת שדה וכרם וקרבה שנת השמיטה ובהשמט כספים ג"כ היא ולא גמרינן מהכא מידי להא דלעיל ולגי' הספר כרמי לפניו וכו' אפשר לפרש דעל העני קאי בכל השש שנים צריך אני ליתן לו מתנת עניים מכרמי ומשדה ובהגיע שביעית איני יכול לגבות חובי ממנו: