פני משה על תלמוד ירושלמי כלאים ג:א:ה

ר' נסא שאל לא מסתברא בגגו של גובל שני טפחים. כלומר אם לא מסתברא לומר שהגבול שהיא גבוה מן הערוגה דקתני במתני' אם יש בגובהו טפח זורעין וכו' והשתא אם יש בגובה גגו שני טפחים שמותר לזרוע בו שני מינין וכלומר שני פעמים מן חשבון המינין דקתני אחד בטפח הזה ואחד בהשני והיינו שזורע מין אחד בטפח אחד ומניח שיעור ההרחק פנוי וזורע טפח וכן במין השלישי ובטפח השני שהוא כנגד מקום הפנוי זורע בו מין אחר וכן כנגד מקום פנוי השני א"נ יש לפרש דה"ק וכי לא מסתברא לומר דהא דקתני היה לה גבול גבוה טפח דדוקא בגגו של גובל שני טפחים הוא והיינו טפח אחד הגובה וטפח אחד הרוחב דאז מותר הוא לזרוע בו שני מינין כדקתני במתני' ואם אין ברחבו טפח לא ושני מינין דנקט לאו דוקא שני אלא כלומר מינין השונים כדקחשיב במתני' שלשה על כל גובל:

ר' נסא שאל. ועוד שאל עשה פיאה באמצע זרע בגומסין משכו בכמה פיאה הוא מחיצה כעין צורת הפתח ובפרק דלקמן תמצא הפיאה מצלת וכן הרבה והוא מלשון התוספתא גומסין הן הפרחים וגידולי הזרעים מל' גומזיות של הקדש. בפ' מקום שנהגו והשאלה אם עשה כן פיאה ומחיצה מהפרחים של זרע באמצע אי מהני לענין שיהא הפסק בין המינין וכן לענין מיעוט אם ממעט את המקום שצריך לזרע מינין המשתנים כגוונא דמתני' וכיוצא בו:

משכו בכמה. זו שאלה אחרת וכעין את"ל דאת"ל דמהני משכו בכמה:

מן מה דאמר וכו'. ופשיט לה להשאלה אי מהני מן הא דאמרו לעיל תיפתר שהגובלין ממעטין את הערוגה מששה טפחים וכי היכי תמצא שהגבול שסביב הערוגה ימעט מקום הערוגה אלא לאו שהעלין והפרחים מזרע שנזרע בגבול ממעטין שנוטין הן על הערוגה:

הדא אמרה אפי' פרח. ש"מ שאף הפרחים ממעטין הן ומדמהני לענין מיעוט מהני נמי לענין הפסק בין המינין:

מכאן עד היכן. כלומר אכתי הא לא איפשט לן משכו בכמה לענין הפסק ומכאן מהמקום שנעשה עד היכן יהיה משכו:

נשמעינה. לזה מן הדא דתניא גוממיות גומות קטנות שהן עמוקים טפח וכו' וכדתנן נמי במתני' דלקמן התלם ואמת המים שהן עמוקות טפח זורעים לתוכן ג' זרעונים וכו' הדא אמרה עד טפח הוי שיעור לענין הפסק בין ב' המינין:

ר' בא וכו'. ודחי לה הש"ס דמהתם אין ראיה דהא איתמר בשם רשב"ל בנוטין לחורבה שנו שהפך את העלים להיות נוטים לכאן ולכאן למקום החורבה כלומר לצד האחר שהוא חרב ופנוי בלא זרע ולא לצד הזרע השני: