פני משה על תלמוד ירושלמי קידושין א:ג:ז

בכסף. הא דקתני במתני' בכסף ע"י אחרים ר' ירמיה אמר דוקא מאחר לרבו דאע"ג דס"ל לר"מ חובה הוא לעבד שיצא לחירות שאני גבי כסף שקבלת רבו גרמה לו ואין האחרים הללו חבין לו אלא קבלת הרב והוא עושה לצורך עצמו ומקנהו מאליו:

הא מרבו לאחר. שהרב נותן כסף לאחרים ומזכה על ידן להעבד שיצא לחירות לא דהואיל שאין הרב מקבל כלום אינו יכול לחובו שלא בפניו:

א"ר זעירא אפי' מרבו לאחר. נמי מהני דמהו מוציא זה האחר מרבו לעצמו של עבד הוא מוציא וכלומר שקבלת אחרים נמי מהני שיזכו ע"י כן להעבד שיצא לחירות ודמיא לשטר שרבו נותן לאחרים והעבד יוצא לחירות לר"ש בן אלעזר דקאמר משום ר"מ הכי כדמסיק טעמיה דר' זעירא לקמן:

הילך כסף זה שתצא שדך לחירות. היתה לו שדה משועבדת מיד הלוה וא"ל אחד הילך כסף זה שתצא שדך לחירות לאיש פלוני מהו:

א"ל יצאת. שכן זכין לאדם שלא בפניו:

זה זיכה לבן דעת. בשביל זה הלוה אבל כשאמר תצא השדה להבקר לא זיכה בה לאדם מסוים כלום:

הגע עצמך שהיה חרש. זה הלוה:

א"ל איש. כתיב בזכייה ואפי' חרש:

דרכו להגדיל. ואפי' בקטן אמרינן דזוכה בכה"ג שכן קבלתו של זה גרמה לו:

אתייא דר' זעירא כרשב"א. אדלעיל קאי הא דקאמר ר' זעירא אפי' מרבו לאחר כרשב"א דפליג טל תנא דמתני' משמיה דר"מ וס"ל לא אמר ר"מ בשטר על ידי עצמו אלא אף בשטר ע"י אחרים דוקא אבל ע"י עצמו לא דאין לעבד יד לקבל גיטו ולית ליה גיטו וידו באין כאחד:

מהו בשטר ע"י אחרים. דקאמר לא שרבו נותן שטר לאחרים וע"י זה יצא לחירות אוף הכא נמי בכסף רבו נותן כסף לאחרים שיצא עבדו לחירות גרסינן: