פני משה על תלמוד ירושלמי כתובות ד:ד:ז

ייאמרו הדברים ככתבן. הא דכתיב ופרשו השמלה לאו משל הוא אלא הדברים נאמרו ככתבן כדמפרש ואזיל דלעולם אינו חייב עד שיבעול ופרשו השמלה ממש קאמר:

לא סוף דבר ופרשו השמלה. כלומר אפילו לראב"י דמפרש שמלה ממש לא סגי בהא דפרשו השמלה לחודי' אלא עד שיתחוורו הדברים כשמלה ויתברר הדבר על ידי שנושאין ונותנין בענין זה אם הוא אמת שדם בתולין הוא ואין כאן הערמה דשמא דם ציפור הוא כדלעיל:

רבי אסי אמר ופרשו השמלה. אעדים קאי ועל עידי האב המזימין לעידי הבעל דאזהר קרא שיפרשו הדברים כשמלה ואין עידי הבעל נסקלין עד שיזומו בעמנו הייתם:

והבעל שכרן. על ולא הבעל לוקה ולא נותן ק' סלע קאי שאינו לוקה ונותן קנס עד שיעידו עידי האב שבפניהם שכר הבעל להעדים שיעידו שקר:

אמרו עמנו היה. בעיא היא אם לא אמרו אלא עמנו היה הבעל במקום פלוני ושם היו ג"כ העדים ולא אמרו ששכרן מהו מי אמרינן דוקא שכרן בממון בעינן או דילמא כיון דנראין הדברים שהבעל היה עם העדים ונועדו יחדיו בדבר כמי ששכרן דמי ולוקה ונותן קנס:

נאמר כאן שומה. ושם לה עלילות דברים:

ונאמר להלן שומה. לא תשימון עליו נשך:

אף כאן ממון. דאינו לוקה עד שיעידו ששכרן בממון להעיד שקר:

והתני. דלא כרבי יוסי ברבי בון:

אלא או היא. אם אמת היה:

או זוממיה. אם שקר הוא:

מקדימין לבית הסקילה. כלומר שאין להן מנוס להמלט ממיתה וטעמא דאינו לוקה מפני שלא אמר להן כלום הא אם אמר להן להעיד שקר אף על פי שלא שכרן כמי ששכרן ולוקה ונותן קנס וקשיא לרבי יוסי ברבי בון:

הביא האב שני כיתי עדים. להזים עידי הבעל:

נסקלין. כשחזרו והוזמו הן:

לוקין ונותנין מאה סלע. דכאשר זמם לעשות איכא שעל ידי עדותן היה הבעל לוקה ומשלם:

ולא על ידי אלו כו'. כלומר וכי לא ע"י עדותן של אלו ואלו הוא דלוקין כו' שהרי אם לא היו הזוממין הראשונים מעידין עמנו הייתם כלום הוי הזמה כלל מתחילה ואפילו אם כת השניה היו מעידין ששכרן אין כאן הזמה בלא עמנו הייתם ולא היה הבעל לוקה ומשל' וא"כ הכת השניה שהיו מעידין ששכרן והוזמו עכשיו לא הן בלבד היו הגורמין מתחילה למלקות ולקנס וליכא השתא כאשר זמם אלא הן לוקין בלבד משום לאו דלא תענה:

. הביא האב עדים להזים עידי הבעל וחזרו והוזמו עידי האב. ונמצא עכשיו הוא לוקה ונותן מאה סלע כאשר זמם לעשות להבעל והעדים הן בסקילה שרצו בעדותן לגרום מיתה לעידי הבעל: