פני משה על תלמוד ירושלמי גיטין ט:ז:ד

קרא ערער. שטר שכתוב בו הנפק וקרא הלוה ערער לומר מזויף הוא שאע"פ שמקוים הוא חיישינן שמא זייף נמי לחתימת הדיינין וצריך עכשיו לקיימו:

שכן כו'. כלומר אם רוצה מקיימו ע"י שמכירין חתימת הדיינין:

אני אומר. רבי בא קאמר לה הכי אמר רב יהודה ואני אומר אפילו בעד אחד מדיין אחד מקיים כלומר אפילו לא מצא לקיים אלא חתימת עד אחד ודיין אחד מצטרפין והכא גרסינן הא דרבי מנא דכתוב לקמן בספרי הדפוס:

ויאות. ושפיר כן שהרי אם רצה לקיימו אפילו בכתב אחד מקוים כלומר דהא סגי בקיום אחד מהן או בחתימת העדים או בחתימת הדיינין וא"צ להכיר את שניהן והילכך באחד מהעדים ואחד מהדיינים נמי סגי דמצטרפין הן:

יהב רשו לכתובא. הרי שנתן רשות לשופר לכתוב השטר ולעדים שיחתומו ולא כתבוהו באותו יום אלא איחרוהי שההלואה היתה בא' בניסן והן כתבו בתשרי:

צריכין העדים לכתוב כי' ואנו איחרנו את זמנו. משום דחיישינן שמא יפרע לו קודם תשרי ויאמר אבדתי השטר ויכתוב לו שובר ואח"כ יוציא השטר לזמנו ויאמר עכשיו שלוית ממני:

אשרת הדיינין. קיום הדיינין אפילו רחוקה כמה מחתימת העדים כשר וכגון דטייטי ליה בדיו בין העדים לקיום דבדיינים ליכא למימר אטיוטא חתמו אבל בעדים לא מהני הכי דאתי למימר אטיוטא חתום:

צריכין הדיינין לכתוב. בהנפק אישרנוהו במעמד פ' ופ':

כדי שלא יהו מצויין להזים. שלא יבאו לשקר אבל עכשיו ישאלו לפ' ופ' אם היו באותו מעמד. א"נ שלא יהא הלוה יכול להזימן:

מעתה. אם תחוש לכך א"כ אפי' באיזו יום כו' יכתבו אלא לא צריך דלא חיישינן שמא יבא הלוה להזים לב"ד:

גזר דין. פסק דין אחד יצא מלפני רב על שטר מקוים ולא היה כתוב כך במעמד כו' והכשיר:

צריכין הדיינים מכירין. את בעלי הדינין שלא יערימו לזייף שם הלוה בשם אחר ויוציא אח"כ פסק דין על אותו האחר כדאמר מעשה היה וזייפו: