פני משה על תלמוד ירושלמי גיטין ה:א:ד

שדהו פרט למשועבד. אם לא עמד בדין מיירי ולא פליג אדר"ח:

מה אנן קיימין. הא דממעט להקדש:

אם בשהזיק ואח"כ הקדישו. לכרמו:

הדא הוא דתנינן. כלומר הא תנן בערכין הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה בו את הנכסים הללו על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו כדמפרש התם טעמא הא דמוסיף עוד דינר שלא ואמרו הקדש יוצא בלא פדיון ושמעינן מינה דהיכא שחובו קדים גובה מן ההקדש ולא יהא נזיקין כבעל חוב:

אם בשהקדיש. הכרם ואח"כ הזיק הא תנינן שור רעהו וכדלעיל דמכולהו ממעטינן להו להקדש בין קרן בין שן ורגל:

שרעה לתוך שדה הדיוט. והזיקו שהוא פטור:

אנן בעינן קרקע הקדש. הא בקרקע הקדש אנן עוסקין כדדריש כרמו פרט להקדש ואת אמרת שור הוא של הקדש והשדה של הדיוט בתמיה:

אלא כן אנן קיימין באומר הרי עלי מאה מנה להקדש. ונתחייב להקדש ואין לו אלא זה הכרם לגבות ממנו:

והלך הוא והזיק. ושורו הלך והזיק לשדה אחר. והנכון דגרסינן הכא בהדיא והלך שורו והזיק:

שלא תאמר אילו. יש כאן עליו נזיקין ומלוה בעדים לגבות הנזקין קודמין לב"ח:

וכא. וה"נ קדם הנזק להקדש לגבות דלא יהא אלא כמלוה ע"פ דהנזקין קודמין לו קמשמע לן כרמו פרט להקדש כלומר פרט לשהוא משועבד להקדש שהרי חוב ההקדש חל עליו מקודם וההקדש קודם לנזקין: