פני משה על תלמוד ירושלמי עירובין ז:י:ג

מערבין לאדם על כרחו. אם אינו רוצה. לערב נכנסין לביתו ומערבין לו בע"כ. וגרסינן להא בסוף פ"ק דב"ב:

ותני כן. בתוספתא דב"מ פ' י"א כופין בני מבוי זה את זה וכו' וה"ה לעירוב ושיתוף דאי לאו הכי מה מהני להו הלחי והקורה אם א' לא ישתתף עמהם יאסר עליהן:

והתני הרי שאמרו לו לערב והוא אינו ממאן. נכנסין לביתו ומערבין לו בעל כרחו וטעמא מפני שאינו ממאן שלא אמר בהדיא איני רוצה בעירוב הא ממאן כופין בתמיה והכי גריס בהדיא בב"ב שם מפני שאין ממאן. אבל אם היה ממאן לא וקס"ד דהא דר' יצחק אפילו בממאן קאמר:

מתני'. הך ברייתא דמשמע דבממאן לא דר"מ הוא דסבירא ליה אין מערבין לאדם אלא לדעתו:

אמר רבי יוסי בר' בון. דלא היא אלא תיפתר הברייתא כד"ה ואפי' לר' יהודה דס"ל מערבין בחצרות ובמבואות שלא לדעתו וממאן שאני דחוששין אנו שמא הוא צדוקי שאינו מודה בעירוב ולא מהני עירובו שיערבו בעל כרחו:

והתני השוכח ולא עירבו וכו'. ואמאי מזיד אוסר הא מערבין לו בעל כרחו וכלומ' הרי ודאי היו יודעין שבמזיד הוא והיה להן לערב בעל כרחו מע"ש:

אלא משום קנס. ופריך אי משום קנס מעתה יהיה הוא אסור וחבירו מותר ואמאי קתני אוסר ומשני מכיון שיכולין לערב בעל כרחו מאתמול ולא כפו אותו לערב קונסין אותו לחבירו זה ג"כ בשביל כך והא קמ"ל דקתני אוסר:

ולית ליה לר"מ זכין לאדם וכו'. בתמי' ואמאי אוסר במתני' אף בעירובי חצרות שלא לדעתו הא זכות הוא לו:

סבר ר"מ לית הדא זכו. שאם היה רוצה היה לו לערב אלא דלא בעי בר נש דייעול חבריה לביתיה בר מדעתיה שאם יערב עמהן יבואו לביתו והוא אינו רוצה בכך והלכך אין זה זכות לו וביקש לאסור דס"ל בעינן עירוב לדעתו: