פת לחם, שער שלישי - שער עבודת האלוהים, הקדמה

חיוב יחוד בשער היחוד ואופני בחינת טובותיו בשער היחינה:

כשיתברר אצלו היחוד והבחינה הנ"ל:

למטיב על מי שהטיב כלומר העבודה השייכה למטיב ומוטלת על מי שהטיב לו:

ביאור אופני הטובות כו' חלוקי הטובות ההויות בעולם לכמה מינים יחלקו וחיובי ההודאה שהמקבלים חייבים להודות למטיבים:

ואם יקצר כו' ואף שיקצר במעשהו שלא באה לנו הטובה בשלמות כפי כוונתו לאיזה סיבה שקרה לו שמנעה אותו מהוציא כוונתו לפועל אעפ"כ הודאתו חובה עלינו כאלו היתה הטובה בשלמות:

דעתו עלינו לטוב כו' הם שתי בחינות חלוקות כי כבר ימצא איש אוהב רעהו וחפץ בטובתו אך לא כוון מעולם להתעסק בעצמו בהטיב לו אם מעצלותו ואם בלתי יכולת וגם ימצא מי שכוון להטיב לרעהו ולא מפני שהוא חפץ בטובתו רק לאיזו פניה אחרת אם לכוונת תפארת או לעגמת שונאו החפץ ברעת האיש ההוא דוגמת מאמרם ז"ל לא מפני שאוהב את מרדכי וכו' וכדומה לזה. לזה אמר פה שתי הבחינות דעתו לטוב וכוונתו להועיל או יהיה כוונתו באמרו דעתו לטוב על העושה לחבירו איזה טובת הנאה ובאמרו כוונתו להועיל כוון על מי שהציל רעהו מאיזה רעה והועילו או כוון בדעתו לטוב לערב וכוונתו להועיל במועיל:

יסתלקו מעלינו אמר לשון סילוק לפי שמיד בקבלת הטובה יקדים ציור חיוב ההודאה בלב המקבל על הסתם אך בהודע לו אח"כ שלא כוון המטיב יסתלק ממנו הציור ההוא:

קצתה אל קצתה כלומר הטובות הבאות מקצתם אל קצתם:

בני אדם קצתם לקצתם כלומר בני אדם השוים בערך אחד:

השם והכבוד שכבר יתאוה האדם בטבע שיהיה לו שם כשם הגדולים אף במקומות הרחוקים שקרוב הדבר שלעולם לא יזדמנו עמו בצוות אחת שיכבדו אותו ובמלת הכבוד כוון על קבלת הכבוד בפועל:

ולגמול העולם מלת גמול במלאפו"ם והוא שם ולא פועל. כלומר שכוונתו בשביל גמול העולמיי שטבע ישוב העולם להטיב איש לרעהו בעת צרכו בכדי שיגמלהו רעהו טובה כשיצטרך הוא לו:

החזק על החלש הוא דוגמת טובת העשיר על הרש רק זה בממונו וזה בגופו:

בעבור חמלתו עליו בשעה שהוא רואה צערו שאז יחם לבבו על צערו ושייך בזה מלת חמלה וגם אח"כ שנעלם צערו מעיניו אעפ"כ תמיד כשזוכרו הוא כואב על עניו ורוע חלקו:

עם עוצם תקותו שהוא מקוה להשיג ממנו אחרית ותקוה אם להיות לו ע"י שם ושארית בארץ שהוא דבר חביב אצל טבע האדם ואם עפ"י ד"ת ברא מזכי אבא כי עטרת זקנים בני בנים ולגרסת תשוקתו כוונתו על התשוקה הטבעית שבאדם ואהבתו העזה ליוצאי ירכו כי תחלה אמר לפי שהוא נתח מנתחיו והוא קצת דבר מחוייב מצד השכל ואח"ז אמר מצד השתוקקות הטבע אף אם היה בזולת טעם כי אין טעם באהבה ונוסחא זו יתר נכונה:

והלא תראה מליצה זו מורה שגירסת תשוקתו היא העיקרית ומביא ראיה ע"ז שהוא מרגיש עליו יותר מעל עצמו כו':

העבודה והכבוד והיראה שנאמר איש אמו ואביו וכו':

איש אמו ואביו תיראו כו' הנה השמיט המחבר מצות כבד הנאמרת בעשרת הדברות לפי שכוונתו להביא ראיה שהתורה צוותה ע"ז מצד השכל ולא בדרך חוק ככל חוקי התורה והנה שם במצות כבד נאמר למען יאריכון ימיך ואחר שייעדה התורה בגמול כזה הרי הכניסה אותו במצות השמעיות אך בפסוק איש אמו כו' שם נראה שכוונת התורה לחיובה מצד השכל שלכך הקדימה האם שנטפלה יותר בגדולו ועל הכבוד הביא פסוק בן יכבד וכו' שנראה בבירור שם מלשון הפסוק שכוונתו מצד השכל שהרי לא אמר בלשון צווי רק בלשון מנהג העולם עפ"י טבעו המחוייב מצד השכל הפשוט ולפי שפסוק אמו ואביו הוא בתורה הקדים אותו לפסוק שמביא על הכבוד בנביאים ובתחלה הקדים הכבוד להיראה כפי טיב הענין שהרי הכבוד הוא בקום ועשה והיראה בשב ואל תעשה ועל העבודה לא הזכיר שום ראיה לפי שהיא כלולה במצות כבוד כפי קבלת רז"ל באמרם איזהו כבוד מאכילו ומשקהו מכניסו ומוציאו ובאמת מצאנו בפסוק כי כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו כו' גם אפשר כוון בפסוק בן יכבד אב גם על העבודה שהרי מסיים שם ועבד אדוניו והרי כבוד העבד המכוון בו הוא העבודה ממנו כן גם כבוד האב למוד מענינו:

בעבודתו והודאתו כו' הנה נראה כוונת המחבר בדרכים הנ"ל שהרי הביא ראיה מפסוק זה גם על ההודאה וע"כ הוא לפי שהוא למוד מענינו מכבוד אב שכוונתו גם בעבד על הכבוד ואיזה כבוד שייך בעבד נוסף על עבודתו הוי אומר זו ההודאה בפה:

הנאה גדולה קיימת כו' נראה לי שצריך להוסיף מלת ויקרה ולגרוס הנאה גדולה קיימת ויקרה והוא למוד מהפכו שפרט שם ג' חלוקות הנאה קטנה אבודה ונבזית שהרי מעשה הצדקה בעוה"ז היא להמקבל הנאה קטנה בכמותה שהרי לא יחונן עשיר את הרש בהון עתק בפעם אחת וגם היא הנאת שעה וגם היא נבזית בכל הגשמיים שלהיותם חומריים הם נבזים בעיני המשכילים כמאמר החכם חוש המישוש חרפה היא לנו והשכר הגמולי הוא הפך בכל הג' חלוקות מה שהוא מבואר מעצמו שהרי הוא גדול יתר מאד כמאמרם ז"ל יפה שעה אחת כו' והוא קיים נצחי ורב היקר והאיכות מאד:

בטובה שהפקידה כו' הכניס במתק מליצתי עוד רבותא שאין להם להחזיק לו טובה כ"כ שהרי אם בעל נפש הוא יודע הוא בעצמו שאינו נותן כלום משלו ואיננו רק מופקד בידו כדי לתתה למי כו' כמו שנאמר ומידך נתנו לך:

אהבת השבח הוא השם הנזכר למעלה:

מפני יראתו כו' שהוא ירא שבהיותו בידו אולי יאבד בענין רע ולא לו יהיה כשיצטרך לו:

רבים יחלו כו' אף שאין נזכר בזה הפסוק השבח אך הוא למוד מענינו שאם אין שבח אין תחנונים ואחר שטבע העולם לחלות פני נדיב א"כ הדין נותן שכשנעתר וממלא רצון צריך להודות לו על כך:

ולפני גדולים ינחנו ונראה מזה שנחשב לו לקנין מעלה והרי צריך המקבל לשבחו:

על העני הכואב ולא גרסינן הכואב לו:

ואיננו נשאר כו' כוונתו בלשון זה לפי שבחלוקה זו הדעת נותנת לפטור מהשבח יותר מכל הנ"ל לפי שנראה בזה כוונת הפועל תיכף לשעתו בהרגשת צערו עליו משא"כ בכל הנ"ל שאין טובת עצמו מורגשת ונראית מיד ואעפ"כ איננו נשאר מבלתי שבח כלל:

ולקנות קישוט כו' היינו לפאר את נפשו שהזכיר או לכוונת השם והכבוד הנ"ל:

שאולה בידם כי שלו ית' הכל כמד"א לי הכסף וכו' ואומר כי שלך הכל וכו':

והם מוכרחים כו' אם מצד הטבע אם מצד ישוב העולם כנ"ל:

טובתם אינה תמדיית ונדיבתם אינה נמשכת הם ג"כ שתי חלוקות האחת שאין פועל הטוב תמיד אצלם כי לא בכל שעה ייטיב לו רק מזמן לזמן והשני שאון ה:את הפעולה שקבל נמשכת זמן רב:

וחסידותם מעורבת כו' לכאורה היינו הך שאמר תחלה שהם מוכרחים וכו' אך באמת הם שתי חלוקות כי בתחלה אמרו בבחינת הבחירה שאין בחירתם שלמה שהרי ההכרח יאלצם לכך מצד טבעם או טבע ישוב העולם וגם הטבע הוא סעיף מההכרח והשנית שגם אם נניח הדבר לבחירתם ונאמר שהם מתחסדים בזה אעפ"כ איננו חסד של אמת כי בוודאי חסידותם מעורבת וכו':

לבורא הטובה והמטיב בה שהוא ית' ברא כל הטובות וכל הבני אדם המטיבים בהם:

מתמדת ונמשכת שיש טובות שאינם נמשכים משך זמן מדובק רק מתחדשים תמיד כמו שהיה ירידת המן מתחדש בכל יום ויש טובות נמשכות בהמשך אחד כמו החיים והבריאות:

באנושותם ועצמם כאלו אמר בגופם ונפשם ובדמות כוונתו על תאר האדם:

ובחבורם חבור גופם והרכבת אבריו זה בזה ובצלמם בצורתם האנושיית שהוא השכל כי כן פירש במורה במלת צלם:

וטבעיהם וזה נראה מהתפעלות מזג האדם מהחום והקור והמעצרים והמשלשלים והמקיאים וכיוצא בזה:

ובקרוב מקריהם כמו מיני החלאים המתרגשים ובאים לפרקים ר"ל:

החסרון והגריעות חסרון בהעדר הטוב וגריעות במציאות רע:

בהרכבהו הוא הרכבת המזג מד' יסודות ושארי פרטי חלקיו וחבורו חבור אבריו זה בזה:

טוב באיכות מהותו ושלם בכל מעלות ומדות ודרך שילוח נאמר פה כי מהותו ית' ושלמותו הכל אחד מכל צד:

גרוע הוא היפך הטוב וחלוש הוא הפך השלם שאף שחסר הוא הפך שלם אך א"א לומר על האדם שהוא חסר שהרי האדם יש לו ג"כ כל מעלות בכח אך יתכן לומר עליו שהוא חלוש לפי שאינם אצלו בפועל עד שיוציאם בבחירתו ויהיה לו לקנין עצמי והבן:

נעלה בטובו ונשא בשלמותו ומרומם מהשגתנו:

בהרגשה הרגשת החושים:

חסר מצרכיו וחלוש בכחו:

ועוללותו לשון עוללים שאלו לחם:

חזקים ממנו בלשון כולל ואח"ז ביאר הנ"מ האחת שהם יכולים לסבול הצער דהיינו קור וחום ורעב ודומיהן ולנשא את עצמם כלשון חכמים החי נושא את עצמו ולכן אינם מטריחים אבותם כו':

הרחיצה במים והנקיות בשאר דברים כמו לסרוק שער ראשו במסרק:

שאר טנופיו כמו צואת האף והאוזן:

מחולשת תחבולותיו איך תחבולותיו בצרכיו חלשים מאד שהרי כשיחסר אצלו כח הדברי הוא השכל שבאמת הוא מצוי בין בני אדם שלאיזה פגע שיארע במוחו ר"ל יחסר שכלם שאז יהיה נעוה ונתעה. נעוה לשון בלביל ועיקום כמו ונעוה לב יהיה לבוז (משלי מב) ונתעה כמו תעה לבבי סר מדרך הישרה שבאמת הם שתי חלוקות במטורפים האחת שאין דעתם מיושבת בכל תנועותיהם והשנית שאם עושה דבר במתון הם עושים בטעות או יהיה כוונת נתעה על מה שלפעמים יתיישב בדעתם ציור שקרי שאנו קורין (איין בילדונג) וכוונת נעוה על בלבול וטרוף מחשבותיהם ותנועותיהם או יהיה נעוה בדעתו ונתעה תועה ממקומו נע וגד כמו נבוכדנצר:

בשחיתות לשון השחתה כמו נלכד בשחיתותם (איכה ד׳:כ׳) שיחבול בעצמו בחבורות רצח ולפעמים ימית את עצמו וזה אומרו בשחיתות ובתמותות:

בדרכי טובתם כמו עשית קינים למושבן ומשכנם בראש האילן במקום גבוה וכמו חסידה ידעה מועדיה גם תור וסוס כו':

מבחין בהשקפה ראשונה ומתבונן אח"כ בדבר מתוך דבר:

הראיות הלקוחות מן השכל ופרסום העדים מן הכתוב ואמתת המופתים תקוע בשכל שמצד השכל שייך לומר תקוע שהוא יתד תקוע מעצמו ועל ההכרה שהיא לקוחה מבחוץ מן החושים שייך לומר נטוע כאילן נטוע במקום: