פת לחם, שער שישי - שער הכניעה ו

גודל עצמות הבורא ורוממות גבורתו וחכמתו העליונה כבר ביארתי שג' דברים אלו הם ג' התארים שהוא ית' מתואר בהם דהיינו הגדול הגבור והנורא שגודל עצמותו היינו הגדול ורוממות גבורתו היינו הגבור וחכמתו היינו הנורא כמו שנאמר בשלמה ויראו כל ישראל חכמת המלך וייראו מפניו:

אין קדוש כה' כי אין בלתך מליצת הפסוק הזה מבוארת עפ"י דברי הרמב"ם ז"ל שכל הכחות והמדות הנאמרות בו ית' אינם מוסיפים בעצמותו ית' שהוא ית' וחייו וחכמתו וקדושתו הכל אחד מכל צד א"כ אין לדמות איזה נמצא באיזה מדה או כח אל הכח ההוא שהוא יתברך מתואר בו ד"מ בקדושה שהרי הקדושה היא עצמותו ית' וא"כ המדומה אליו הוא דומה ח"ו בעצמותו אליו וזה שקר שהרי אין בלתו וז"א אין קדוש כה' שהרי אין בלתו ודוק והבן:

חיובי התורה והשכל מה שהאדם מחוייב מצד התורה ומצד השכל:

ולעמוד על החכמה כו' להבין אותה ולעמוד על בוריה ואמר המושכלת והמקובלת המצות השכליות והשמעיות:

תנאי הכניעה כו' הוא איך להתנהג בה ומקומות הנהגתה באיזה מקום צריך להתנהג בה:

רוחב הלב וסבלות כו' שיהיה לבו רחב לקבל כל דבר וכל מעשה ולסבול אותו אף שהוא נגד טבעו יקבל אותו מן הבורא ית:

אם גמלתי שולמי רע כו' מלת שולמי פירשו בו המפרשים שהוא ל' שלום כלומר לא גמלתי רע לאיש שלומי אבל באמת אין בזה שום סבלנות וניגוד לטבע וצריך לומר שכונתו על סוף הכתוב ואחלצה צוררי ריקם שהכונה במלת ואחלצה בניחותא כלו' בנפול אויבי המצר לי בידי הייתי חולץ אותו ריקם פי' הייתי מניחו מידי שלם וריק מכל נזק. ויותר נראה שדעת המחבר במלת שולמי לשון שילם כלומר שאף למי ששלם לי רעה תחת טובה שזה תכלית עגמת נפש לאדם וכדי בזיון וקצף להעלות חמה ולנקום נקם באדם כזה אעש"כ לא גמלתי לו כגמולו בנפלו בידי ולפי' הזה שולמי רע הם דבקים:

ואוהביו כצאת השמש בגבורתו הנה מוהר"ם אלש"ך ז"ל פירש שכוונת הדמיון בשותק למחרפיו לגבורת השמש הוא ע"פ מאמרם ז"ל שקטרגה הירח ואמרה אי אפשר לשני מלכים כו' והנה השמש שמעה ושתקה אמנם אינו נראה בעיני שמה היה לשמש לדבר אחר שטענה הירח דבר הגון כמאמרם ז"ל בשביל שאמרתי לפניך דבר הגון כו' והרי היא סתמה שאלתה ולא פירשה את מי להקטין ועוד לא יצא מפיו ית' שום פסק על זה ואחר הפסק כ"ש שהיה לה לשתוק. והנה חנני אלהים בזה שני פרפראות הא' ע"פ הידוע בין החוקרים שהשמש יש לו יד ושם בכל ההוות ההויות בעולם עד שאמרו האדם יולידהו האדם והשמש וכן יסוד הרוח הוא פועל גדול בהויה והנה עם כי שניהם הם מוסדות ההויות ולכן הוזכרו שניהם בדברי המלך החכם בפתח דבריו בחקירות המציאות וזרח השמש כו' ואח"כ אמר סובב סובב הולך הרוח כו' שהוא נאמר על יסוד הרוח כפי פירוש הראב"ע אמנם ההפרש ביניהם שפעולת יסוד הרוח וגבורתו הוא בסופה וסערה והרעשת קול ופעולת השמש וגבורתו בשנוי ההויות הוא הכל בדממה אין קול ואין קשב וכבר נאמר בזה משל נחמד בספר משלי שועלים והנה הנעלבים ושומעים חרפתם ודוממים סוף שאויביהם נופלים לפניהם כמו ששלח ר"ה למר עוקבא דום לה' והתחולל לו והוא יפילם לפניך חללים חללים הדבר יצא מפי ר"ה כו' והרי התגברותם הוא כדוגמת השמש וז"א שהנעלבים ואינם עולבים סופם שיתגברו על אויביהם בשתיקותם כמו השמש. ואופן השני הוא ע"פ הידוע לתוכנים שהשמש יש לה שתי תנועות הפכיות דהיינו תנועה עצמית ממערב למזרח בשס"ה יום ממנה ההיקף השנתית ותנועה השנית היא ממזרח למערב בכ"ד שעות והיא לו תנועה הכרחית ע"י סיבוב הגלגל היומי. והנה תנועת עצמה הטבעית היא בלתי מורגשת לעינינו מצד היפך התנועה ההכרחית רק אחר התבוננות בסדר תהלוך השנה אנו מוצאים אותה והנה האדם השומע חרפת אנוש וגדופותיו תנועתו הטבעית מתגברת לשפוך חמה ולנקום נקם אולם יראת יוצרו תהפוך דעתו מסערה לדממה והיא לו תנועה ההכרחית נגד טבע האנושיית. והנה בשמש נאמר והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגבור וכו' שהכונה במלת יוצא על תנועתו ההכרחית ממזרח למערב שתנועה זו נקראת יציאה בל' המקרא כמד"א השמש יצא על הארץ ולזה דמה אותו לחתן היוצא מחופתו ע"פ איזה הכרח וכן פי' הרב מוהרמ"א לפי דרכו שהיציאה מחופתו היא נגד רצונו שהיא לו תנועה הכרחית המנגדת לרצונו ואמר שעם זה הוא שמח בזה אחרי יודעו שהוא רצון קונו וז"א ישיש כגבור וכו'. והנה הדוגמא מבוארת שהנעלבים ואינם עולבים שומעין חרפתן וא"מ ואמרו אחר זה עושים מאהבה ושמחים ביסורים כלו' שאין הדממה אצלם מצד חסרון יכולת שאדרבא יש ביכלתם לנקום רק שהם עושים הדבר הזה מאהבת יוצרם ושמחים ביסורין שבאמת הטבע האנושית היא משתוקקת מאד לנקום נקם ומתיסרת מאד בדממה ועל זה נאמר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו כלו' שעם גבורתו בתנועתו הטבעית הוא שמח בתנועתו ההפכית המוכרחת כן הוא האיש כזה ואתה הקורא התבונן בשני הפירושים שזכרתי כי שניהם כאחד טובים:

מה שידברו בו ויספרו בגנותו אמר מה שידברו בו היינו על אותם שאין מכונים לגנות אותו כמו ותדבר מרים ואהרן שלא כוונו ח"ו לשם גנות רק שחרה להם על הדבר ההוא היה מה שהיה כפי דברי המפרשים ועל המכונים רק לשם גנות אמר ויכפרו בגנותו. ועל מה שאמר ולא יספר בגנותו הביא כפסוק פיך שלחת ברעה תשב באחיך תדבר ואע"פ שאזכרת לה"ר נאמרה כמה פעמים בתורה ובנביאים כונתו במה שהביא פסוק זה לרבותא שאף באחיו בן אמו אסור לדבר דברי גנות אע"פ שהוא חובל גם לעצמו:

ואם אינם ראוים כו' אף שאינם ראוים לכך:

גם במדעך מלך אל תקלל הביא זה לראיה על מה שאמר בתחלה שצריך לדונו לזכות כי קללה הוא לשון בזיון ואמר שלא יהיה בזוי גם בדעת כלו' במחשבה:

וממחילת הדבור הרע כו' כלומר לראיה שצריך למחול הביא והאיש משה עניו מאד ואמר שכונת הכתוב בזה להודיע שמחל להם:

והיתה כונתו כו' כלו' שבודאי אין הדעת נותנת ליחס גנות לסיפור גנות נבלה שאין בה הכרה להצטער ולהתפעל מבזיונה רק בכדי שלא יורגלו לשונם וכו' וכן בהיפך בסיפור שבחה וע"ז אמר בתחלה וכיון שהוא גנאי כלו' שזה היתה כונת החכם שיקחו תלמידיו מוסר וכו':

לא רגל על לשונו הרי שתלה הדבר בהרגל:

הות תחשוב לשונך וכו' שמלת תחשוב מורה שהלשון נעשה מתואר בתואר כך וזה מורה על שהוא מורגל בפעולה זו שהרי לא יתואר אדם בתואר כותב על שכתב פעם אחד או שנים בימיו רק אם הוא מורגל בכתיבה וכדומה בשאר תארים הנקחים מן הפעילות והבן:

אהבת כל דברי בלע זה הלשון מורה שהדבר נעשה לו לקנין לאהוב כל דברי השחתה והקנין הוא ע"י הרגל:

מה יתן כו' ואחר שאין בזה שום הנאה ע"כ שאיננו נפעל רק ע"י ההרגל:

הכניעה בעניני עולמו שינהג בכניעה בהיותו עוסק בכל עניני העוה"ז הן בנראה הן בנסתר הן בדבור הן במעשה הן בתנועת אבריו הן בנוחם:

ולא מצפונו נגד נראהו מה שהוא עושה במקומות הצפונים לא יהיה מנגד למה שהוא עושה במקומות הנראים:

שקולות ונכונות ושוות ומתדמות ארבעה לשונות נגד הדבור והמעשה ותנועת אברים ונוחם שזכר:

ולבני אדם כפי התחלקות מעלותם שודאי צריך להשפל יותר לפני החשוב יותר:

וכפי הטוב לו כו' שכל מי שמטיב לו ביותר אם בעניני התורה או בעניני העולם צריך להשפיל עצמו לפניו ביותר:

טוב איש חונן כו' הרי שגם בהטיבו לאחרים טוב שיהיה בתנועת שפלות כמו שאמר חונן ומלוה שהוא מתחנן ומבקש שילוה אצלו:

הוי קל לראש ונוח לתשחורת תהיה קל נגד אדם גדול וזהו לראש ותהיה נוח גם לאדם בחור בשנים וזהו לתשחורת כלומר ימי השחרות:

יקר רוח וגבה נפש תהיה רוחו יקרה אצלו ונפשו גבוהה בעיניו בעניני העוה"ב דהיינו שלא יספיק וכו' והכונה ביקר רוח וגבה נפש רוחו יקרה במחשבות נכונות וגבה נפש שתוציא הנפש כחותיה לפועל בענינים גבוהים דהיינו בדברים קדושים רוחניים ולא בדברים שפלים גשמיים:

שלא יספיק לו מהם מה שיזדמן היינו המצות המזדמנות לו מעצמה ולא עוד אלא שלא יהיה לו די גם במה שהשתדל ומצאה ידו בהשתדלותו ואפשר שכוון בזה נגד מצות שבגופו ושבממונו שנגד מצות שבגופו אמר שלא יספיק וכו' ועל מצות שבממונו אמר ולא יהיה די במה שתמצא ידו מלשון ומצאה ידו כדי גאולתו:

מעשהו ויכלתו כו' אם מצד שעשה מעט מיכלתו וע"ז אמר מעשהו ואם באמת הוא תשער בעצמו שיצא ידי חובתו כפי יכלתו יתאונן על מיעוט יכלתו ואמר בזה ג"כ ב' לשונות נגד המזדמנות אמר יכלתו ונגד הנמצא ע"י השתדלות אמר והשתדלותו:

שיקטן בעיניו כו' בחלוקה שלפני זה דבר בבחינת נשיאת הנפש וגבהותה למעלה ממדרגה שהוא נמצא בה ועתה מדבר בבחינת אנינת נפשו על קצורו ובקשתה עזר מהבורא:

לפני אלהים ולפני בני אדם במצות שבין אדם למקום ושבין אדם לחבירו:

עזר ואומץ שיעזר לו וגם יאמן כחו:

ויניח הגבהות לכבוד הבורא כלומר יאמר בלבו שהגובה והגאון ראויה לכבוד הבורא ולא לו:

בעת שהוא עושה שלא יאמר איש גדול אני ואיך אחלל כבודי בפעולה זאת ואמר בגדולה והיקר נגד תלמוד ומעשה שעל עסק התלמוד אמר שיעזוב הגדולה ולא יאמר אני גדול מחבירי ואיך אטה אזני לשמוע ממנו ד"ת רק יקיים מ"ש דהמע"ה מכל מלמדי השכלתי ועל המעשה אמר שיעזוב היקר ויתבזה על פעולות המצות:

להשפל ולהסיר הגבהות להראות בפועל שפלותו נגדו ית' לעיני בני אדם גם להסיר הגבהות ממחשבות לבו:

ואדברה בעדותיך כו' אף שהיו מלכי האומות מלעיגים עליו או הכוונה ע"פ מדרשם ז"ל בפסוק זה במסכת ברכות שעל כל דבר היה נמלך במפיבושת רבו אף שהיה לו עלבון מזה:

מה שיזדמן מעצמו או מה שימצא בהשתדלותו:

ואשר תהיה נפשו כו' מחמת שנפשו הנפש המתאוה נמבזה ונקלה בעיניו:

לעמוד מתאותיו לשון מניעה והסרה ובלשון אשכנז א"פ שטיי"ן:

גודל טובותיו בבחינה כמות ההטבה ורוב חסדו בבחינה שהם בחסד ולא בגמול:

דרך מצותיך כו' והכוונה למודה מענינה שהתחיל בבקשה דבקה לעפר נפשי וכו' דלפה נפשי מתוגה כו' דרך שקר הסר כו' דהיינו דרך תאות העולם ואחר שזכר כל הנ"ל בהשפיל תאותיו אמר שע"י כן יפנה לבו לרוץ בדרך מצותיו:

מחילתו לבני אדם בצד עצמו כו' מנהגו שהרגיל עצמו למחול לבני אדם במה שנוגע לו לעצמו כלומר במה שחטא לו לא תשיאהו כו' לא ישיא ההרגל לבבו למחול גם בעניני האלהים דהיינו מה שחוטאים נגדו ית' בפועל או למי שידבר וכו':

איך יציל העשוק גרסינן וכפל המליצה כלומר אם הדבר לפניו ולעיניו יראה להציל שלא יבא לידי כך ואם כבר נעשה הדבר יחזור להוציא מיד העושק:

והצילו גזול היא החלוקה הראשונה ועל החלוקה השניה אמר ואשברה מתלעות עול, עול העין בפת"ח והוי"ו קמוצה כלומר עשה עול:

ויוכיחם יברר להם בבירור שכלי שהעבודה היא הנכונה להם ויכלימם על מה שעברו עליו:

בידו ובלשונו הכוונה במלת בידו על הכתיבה שיכתוב ספרים בזה וגם יוכיחם בלשונו ואפשר כוונתו במלת בידו שיכה אותם אבל לפ"ז היה צריך להקדים בלשונו:

דיני האלהים עונשים שהניח ית' בתורה על החוטאים ואמר וימהר לקחת כלומר שלא יתאחר בזה פני חלוקת כבוד לרב וגדול ממנו כמאמרם ז"ל במקום שיש חה"ש אין חולקין וכו':

לא יכנע ולא ישפל שלא ימנע מזה מפני גדולת החוטא אם הוא איש גדול ולא יכנע ממנו וגם לא ישפיל עצמו מפני חלוקת כבוד לרב הנמצא שם כנ"ל וע"ז הביא מפנחס שלא נכנע מן זמרי שהיה נשיא שבט וגם לא חלק כבוד למשה ואהרן להמנע ולתלות הפעולה בהם: