פת לחם, שער ראשון - שער ייחוד ב

בדברי אנשי היחוד האנשים השייכים לאמונת היחוד הם עם בני ישראל המיחדים שמו ית':

הרגילו בה הרבה בלשונם ובמלותם שהם מורגלים בו בשני מיני הרגל הא' מצד אבר הלשון בעצמו שהורגל להזכירו וההרגל נעשה טבע עד שמתנועע מעצמו לכך אף בלי שום לב לדבר וזה מאמר חז"ל למד לשונך לומר איני יודע כלומר הרגל לשונך במלות אלו עד שתהיה בטוח שמעצמו ישיב כן לכל שואל וכאלו הוא נעשה בטבע ולא בבחירתך ותרויח בזה שלא ייוחס לך בזה שם שקרן אע"פ שבאמת הוא דבר שקר לומר על הידוע לו איני יודע אמנם אתה תהיה נקי כי לא לך תיוחס הפעולה אחר שהיא נעשית בטבע ולא בבחירתך ויש הרגל בדבור שהוא מיוחס אל מלות איזה נוסח שבכל פעם שבא הנוסח ההוא בפיו שטח הנוסח ושלוחו גורר המלות ההם אחריו כמו שאמרו חז"ל (ברכות) אבל אמר למען ירבו ימיכם שטפא דלישנא נקטיה:

עד ששבה אצלם ממלות התימה כו' כ"כ הורגלה אצלם ההשתמשות במלת היחוד עד שנהייתה אצלם תשמיש לענין תמיהא אם בהפלגת טוב או בהפלגת רע ח"ו שכן דרך בני האדם שכשרואין או שומעין דבר טוב שהוא בהפלגה גדולה כמו איזו חכמה מופלגת אצל איש אחד או גבורה מופלגת או עושר מופלג יאמרו זה לזה בסיפורי דבריהם ושיחותם בורא יחיד כמה חכם הוא פלוני או כמה גבור או עשיר הוא שכן טבע בני אדם ליחס דבר היוצא מן הטבע לפי דעתם אל הבורא ית' אף ע"פ שגם הטבע הוא מעשו ידיו ית' וגם בדברי הנביאים נמצא סגנון זה כמו הררי אל וכן עיר גדולה לאלהים ובמליצה זו עצמה משתמשים גם בהפלגת איזה רעה ח"ו כמו חולה גדול ביסורים מכאיבים ר"ל או הפסד גדול בקניני האדם כמו שריפה גדולה ח"ו:

בחרדתם לצרה גדולה כאשר לבם חרד מפחד פתאום בבא ח"ו עליהם איזה צרה גדולה אומרים בורא יחיד מה זה היה לנו ובזה מראים שהיא גדולה ושענינה מופלג מן הטבע בעיניהם ובתחלה זכר שהם משתמשים בה להזכירה על התימה על הפלגה בטוב או רע של זולתו שאינו נוגע להם ואין שייך בזה חרדה רק תימא בדרך שיח ובכאן דבר בחרדת לבם על ענין עצמן ולכן לא הזכיר בכאן צד הטוב שאין דרך ב"א להפליג טובת עצמן:

מפני הסכלות והעצלות שמי שאינו נותן לב להתבונן ולהשיג דבר הנצרך והמועיל הוא אם מפני סכלותו במעלות השגת הדבר ההוא וצרכו ותועלתו וזו היא הסבה לביטול תלמוד תורה בעו"ה לפי שאין בני אדם מכירים מעלת השגתה וכמה צרכיה ותועלתה גדולות או מפני עצלותו שאינו רוצה ליגע עצמו ולהטריד לבו ורעיונו:

כי לבותם ריקים מאמתתו שאינם מחשבים אז בלבבם שיחודו חלוק משאר כל האחדים שרק יחודו הוא אמתי ולא זו אף זו שמצפוניהם נעורים אז בכלל מציור ענין האחדות ורק מלה בלשונם בלי ציור כלל ועיקר ואמר בהבנת אמיתתו לשון ריק שצודק לומר גם על דבר שהוא ריק מעיקרו ולא נתמלא מעולם שהבנת האמתות לא היתה בם עדיין כלל ועיקר אמנם ציור האחדות במחשבתם אי אפשר שלא היתה איזו פעמים במחשבתם עד הנה רק שהוסח מדעתם אמר לשון ניעור כדבר שהיה נתון בכלי וננער ממנו:

בלשונם ובמליהם כבר פירשתי:

ויחשבוהו בלבבם כו' שאחר שהם חושבים בלבם שהוא ית' חי וחכם וגבור וכדומה לזה בשאר תארים שאנו מתארים אותו ית' ומדמה בלבו ענין אלו התארים כמו באדם שהוא חי בחיים שבו וחכם בקנין החכמה שבו וגבור בכח אשר בו א"כ לפי דמיונם הוא ח"ו יותר מאחד שהרי לפנינו הוא וחכמתו וכחו וחייו כמו שיתבאר עוד לקמן:

וידמוהו במצפונם כו' זה נאמר לענין הדמות והתואר שמציירין אותו כביכול בדמות ותואר כשאר האחדים שהם בעלי דמות ותואר וע"ז אמר וידמוהו לשון דמות:

ויספרו אותו כו' בסיפורם ושיחותם זה לזה מספרים אותו במדות שאינם נאותים והגונים לפי אמתות אחדותו כמו הנשים והמון עם הארץ שמזכירים בו אהבה ושנאה וכעס בדמיון גם כפי הנמצא בבני אדם:

בעבור שאינם מבינים כו' אלא הסגולה רק האנשי' יחידי סגולה שבאנשי היחוד כלומר מבעלי אמונת היחוד הם יודעים מהו אחד אמת ואחד עובר וכל זולתם אין להם ידיעה בזה:

ענין הבורא והנברא החלוק שבין הבורא ית' לנבראיו מצד שהוא הבורא והם נבראים ומחודשים:

וחוקי האחד האמת התנאים והאופנים הנתונים לחוק שעליהם יאמר על האחד שהוא אמת ובלתם לא יאמר עליו שהוא אמת:

ומה שהוא מתבודד בו באיזה ענינים האחד האמת מתבודד כלומר גדור ומובדל משאר האחדים:

עילת העילות ותחלת ההתחלות נכבדות דבר בו ית' בב' בחינות אם מצד היותו סבה לכל הסבות ואם מצד היותו תחלה בזמן לכל הנמצאים:

נביא הדור בטבעו שהנביא מרגיש בעצמו ידיעת הבורא ית' בהשגת הנבואה בלי שום מופת ומחקר רק כהרגשותינו המוחשים שהיא טבעית אצלנו העין מרגיש בטבעו הראות והאוזן השמע:

במה שקנהו מן החכמה על ידי חכמתו הוא משיג אמתת יחודו ע"פ ראיות ומופתים:

שאינם מבינים נמצא כו' שכל שהם מעלים בציורם איוה דבר שיהיה בגדר המציאות לא יצוייר אצלם רק במהות מורכב ולא ביחוד פשוט:

ויתרון הכרתם מוסב על מלת כפי כלומר וכפי יתרון הכרתם:

אשר איננו יודע כו' ואין אמתתה כו' איננו יודע ענינה בשלימות וגם הקצת שהוא מבין איננה קבועה בלבו לזכור אותה תמיד:

מצד שכלו ותבונתו במלת שכלו כוון על המושכלות הקרובות לדעת האדם ועל הרחוקות שצריך להתבונן ולהעמיק בהם אמר ותבונתו:

שם כל אחד ששם כל אחד וכו':

עד שהגיעו כלומר ענין המשכם זה אחר זה ושימת ידם הולך מן המאוחר אל קודמו בכולם עד שמגיע אל הפקח אשר בראש וכו':

שאם יפשע כו' ויתעלם מהם אם יפשע בזדון להרע או יתעלם מצד עצלותו:

או אם יכשל כו' אם יכשל עוד אחד אחוז מן כל האחוזים:

או יקרהו מקרה על המכשולות המושמות ומונחות בדרך מקודם כמו אבנים או קוצים וברקנים אמר אם יכשל ועל איזה מקרה שתתחדש עליו כמו שישיגהו חץ מרובה קשת או שיפול באפס אונים מן הרעב או הצמא או מקור וחום אמר או יקרהו מקרה:

בגומץ הוא ג"כ מין בור כמו חופר גומץ בו יפול (קהלת י׳:ח׳):

או שיבשלו כו' כלומר או שלא יהיה גדול כ"כ שיספיק להפילם עכ"פ יספיק למנוע הליכתם:

שלא יבא לידי שיתוף הוא היפך היחוד:

דברי המשני' מאמיני השניות כלומר השתוף ואמר דברי המשני' וטענתם דברי ראיותיהם על אמונת השתוף וטענותיהם כלומר מה שהם טוענים ומשיבים קושיות על אמונת היחוד כמו הפוקר שהיה בימי שבור מלכא שהיה נקרא מאני וע"ש נקראו אחריו כל הפוקרים באלהות מינים המובא בעקידה ובשאר ספרים שמפעולות הטובות ופעולות הרעות הנמצאות בעולם הביא ראיה שיש שני בוראים פועל טוב ופועל רע תפחנה עצמותיו:

מבלי דעת ענין כו' שהוא מחשב בלבו היחוד אבל אינו יודע ההפרש שבין אחד האמת לאחד העובר ואחר שאיננו מתבונן בהפרש זה נמצא שאיננו יודע אמתות ענין היחוד:

אותו הצד ואותו הפאה ד"מ שהוא יודע שהעיר הוא בצד מזרחו של עולם וז"א אותו הצד ובאמרו אותה הפאה כוון שלכל צד יש שתי פאות כמו למזרח יש מזרחית דרומית ומזרחית צפונית וזה יודע גם הפאה ואעפ"כ וכו':

עמל הכסילים כו' קרא אותו כסיל על שלא דרש וחקר קודם לכתו באיזה דרך ילך והוא היפך החכם שהוא הרואה את הנולד ועיניו בראשו של דבר להתבונן מקודם בכל דבר: