פת לחם, שער ראשון - שער ייחוד י

המושכלות והכתובות יש שהמציאום אנשים חכמים מצד שכלם ויש שדברו בהם הנביאים והמה בכתובים:

המסופר בהם הבורא ית' שהוא ית' מסופר בהם כלומר מספרים ומתארים אותו בהם:

כפי רוב הברואים והטובות הכוללות אתם תחלה אמר כפי רוב הברואים שעם איזה מהברואים מתנהג במדה זו ועם זולתם במדה זולתה ולדוגמא נמצא בבע"ח אמרו רבי יוחנן כי הוה חזי נמלה אמר צדקתך כהררי אל וכי הוה חזי שלך אמר משפטיך תהום רבה הרי שייחסו הנהגת הצדקה לנמלה והנהגת המשפט לשלך וכ"ש במין האדם ואח"כ אמר כפי הטובות הכוללות אותם שיש טובות באות מצד החן והחנינה ויש באות מצד החסד ומהן מצד הרחמים וכדומה:

וטעם אמרנו כו' אמרנו אל"ף קמוצה והרי"ש צרויה:

שהם מדות קיימות לו ית' כו' כלומר הם נצחיות אצלו שגם בטרם כל יציר נברא היו קבועות בו ית' משא"כ ההפעליות כמו שיבואר לקמן והנה בשטף לשון קרא המחבר הג' תארים אלה בשם מדות אף שבאמת אין לכנות אותם בשם זה שהכינוי הזה איננו נאות רק לההפעליות שכינו אותם בשם זה להיותו ית' מתנהג בהם עם הברואים במדה משוערת כפי הכנת הנברא ובית קבולו וכפי צורך השעה גם בבחינת מציאותם אצלנו ושמושנו בהם נאות להם שם זה לפי שאנו צריכים להשתמש בהם במדה משוערת כמו שידוע מדברי הקדמונים ובפרט הרמב"ם ז"ל בפרקיו הרחיב מענהו בזה משא"כ לדברים אלה שאין ענינם רק לעצם כבודו ית' ודבר אין להם עם אדם למה יקראו בשם מדות ואין לתאר אותם רק בשם תארים ונלע"ד שהוא שגיאות המעתיק ואולי השתמש המחבר בערבי במלה השוה ונאותה לשניהם:

ואחריהם תאותנה לו כו' אפשר לפרש מליצה זו על זמן אחרון והוא דוגמת מה שיסד הפייטן בשיר אדון עולם אשר מלך וכו' ואחרי ככלות הכל וז"א בכאן שקודם הברואים ואחרי כלותם התארים האלה שוים בו ית' כמו בזמן מציאותם אמנם יותר נראה לי שכונתו באמרו ואחריהם על זמן תחלת מציאות הברואים כאלו אמר אחרי הויתם והבראם והכונה לומר שגם אחרי מציאת הברואים אין לשום נמצא שתוף עמו ית' בתארים אלה רק כמו קודם מציאותם כן אח"כ אינם מיוחסים רק לעצם כבודו ית' משא"כ לההפעליות שנמצא לברואים קצת שתוף עמו ית' כמו שיבואר לקמן וכמ"ש חז"ל הדבק בדרכיו מה הוא רחום וכו' מה הוא חנון כו':

להורות על ענינו ואמתת מציאותו ולהעיר על כבודו פרט ג' דברים נגד ג' תארים שעל מציאותו אמר לשון סתם להורות על ענינו ועל אחדותו אמר אמתת מציאותו שבזה הדקדוק במלת אמתות שרק הוא ית' אחד אמתי מחוייב המציאות וכל זולתו הוא אחד עובר ואפשרי המציאות ועל קדמותו ית' אמר ולהעיר על כבודו שזהו כבודו ית' שהוא לבדו ראשון עילת כל העילות:

ולהבין המדברים ליתן להם בינה והשכלה שיש להם בורא וכו' ומלת ולהבין הוא מפעיל כמו יבינו לרבים (דניאל י"א):

ושאר גדרי הרב שכל אלו הם דברים אחוזים בסבך הריבוי ודבר אין להם עם האחדות האמיתי כמבואר למעלה לכן קראם גדרי הרב כלומר שהריבוי נגדר בהם והם הם עניניו וסימניו:

מן המדות האלה הכונה על המציאות והאחדות והקדמות שהתחיל לדבר בהם:

שינוי וחילוף כלומר שאם היינו מיחסים לו ית' המדות האלה בחיוב היו מקשים עלינו שגם בהם שייך שינוי וחילוף שבמציאות היינו אומרים ומיחסים שם שינוי שמציאותו משונה ממציאות זולתו ובאחדותו וקדמותו היינו מייחסים תואר החילוף מזולתו שהאחדות הוא חילוף הרבוי והקדמות הוא חילוף החידוש לז"א שאין הדבר כן לפי שאין יחוס אלו התארים אצלו ית' רק לשלול הפכם כמו שמבאר והולך:

לא מתרבה ולא נעדר ולא מחודש שהם היפוך האחדות והמציאות והקדמות:

מחייבת שאריתם שכאשר נדע אחת מהם נדע ממילא השנים הנשארים:

כשהוא דבר וקיים בשום דבר כלומר כאשר התואר אחד אמת הוא נדבק בשום דבר וקיים בו אינו עובר ממנו א"כ יחוייב עכ"פ שהדבר ההוא שהתואר האחדות האמתית דבק בו הוא קדמון:

ולא ?יהווה ולא יפחד יהווה ה"א הראשון בשור"ק ויו"ד יפסד בחיר"ק והפ"א קמוצה:

וא"כ הוא קדמון שאם איננו קדמון הוא מחודש והרי נפלה בו הויה בחידושו:

כשהיא נאותה לדבר כאשר היא ראויה לאיזה דבר ולתאר הדבר ההוא בה:

מפני שהנמצא תדיר כו' כלומר אחר שהנחנו עליו שם מציאות אמיתי א"כ הוא מחוייב המציאות שהאפשרי במציאות אין מציאותו אמיתית שהרי אין מציאות בטוחה והרי הוא תלוי בין המציאות וההעדר ואתר שמציאותו מחוייבת א"כ היא תדירה מעולם ועד עולם והבן:

מפני הקדמת מפני קדימת האחדות לריבוי בטבע כמבואר למעלה:

שכל מתרבה יש לו תחלה והוא הא' הן הן הדברים בעצמן שדברנו בסמוך מקדימת האחדות בטבע:

להליץ על ענינו כלומר לדבר בענינו:

כאשר הם עולים בשלש כמו שהם עולים בדעתנו עתה ע"י השלש מלות שאנו מזכירים בפינו:

השוללות במדות כו' המליצות הנאמרות בשלילה צודקות יותר להאמר עליו ממליצות הנאמרות בחיוב ד"מ יותר צודק לומר עליו ית' שאיננו מת מלומר שהוא חי וכן שאיננו חלש ונלאה מלומר שהוא גבור וכן בשאר התארים שאנו מתארים אותו אין הכונה רק על שלילות ההיפך כנ"ל:

ממדות העצם כו' אינו נמלט מאחת משתים או שיהיה דבר הנתלה בעצם כמו להזכירנו שם חומר וצורה ושמות היסודות שהורכב מהם או שיהיה מקרה כמו התואר והמראה והמספר ודומיהן:

והנה נאותות לו ה"א הראשון בציר"י כמו מאחת מהנה כלומר הן ראויות לו להאמר עליו ית':

ואפשר שישתתף בספורם כו' שיש בהם מדות שמספרים עליו יתברך כלומר מדברים ומיחשים אותם לו וגם מספרים ומיחסים אותם לקצת מן הברואים ונמצא שהוא ית' משותף בהם בדבורנו עם ברואיו:

והותרנו לספר כו' כלומר מה שהתירו לנו הנביאים והחכמים לספר אותם עליו ית' הוא מפני הדחק וכו':

להודיענו ולעמוד על מציאותו הדוחק וההכרח הצריך אותנו לספר אותו יתברך במדות אלה בכדי להודיע אותנו במליצות אלה כי אב לבנים יודיע אמתו ואיש לרעהו יוכל לספר פעולות ה' ומזה נעמוד בדעתנו על מציאותו כי מצד פעולותיו הוא ית' נודע ובזולת ספור המדות האלה אין ביכלתנו לדבר בפעולותיו ולהודיע איש לרעהו ד"מ במצות שבת על כרחנו הוכרחה התורה לספר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת הרי שיחסה לו ית' העשיה והשביתה אף שאין עשיתו כעשיתנו וממילא אין שביתתו כשביתתנו כי לא יתכן לספר בזולת זה:

כדי שנקבל עבודתו שזה כל מגמתו ית' בהודיע אותנו מציאותו בכדי שנקבל עבודתו לטוב לנו:

דמות וצורה על התואר אמר דמות ועל הכחות אמר צורה כי בפרטיו נמצאו שניהם שהרי ד"מ בצלם אלהים נאמר לפי דעתו על התואר ועל פי ה' נאמר על צורת הפה שהוא הדבור אמנם הוא צורה גשמית באה מחיתוך המבטא במוצאות ותנועות האויר על ידם וכן בשאר מדות שפורט בפסוקים אלו:

ויברא אלהים כו' בצלמו דעת המחבר במלת צלם על הדפוס והתואר וכן פירש רש"י ז"ל אמנם הרמב"ם ז"ל במורה האריך בביאור זו המלה ותמצית כונתו שמלת צלם הונחה בזה המקום על השכל:

כדי לשער ענין כו' לשער בדעתנו איזה ענין פירוש איזו מליצה וקיום בדעת האדם ויוקבע בו מציאות הבורא וז"א יקוים בנפשות פירוש בדעת בני אדם:

קרובות לשכלם ולהבנתם לשכלם ההיולאני ולכח התבוננותם:

על דברי הנשמות על ציור גשמי הגשמות השי"ן קמוצה:

נתחכם לו נתחכם אל האדם ההוא כמו הבה נתחכמה לו כלומר נשית עצות בנפשנו באיזו דבורים ומליצות נוכל לתת לו בינה בדבר עד שלבבו יבין שכל זה נדבר רק בדרך השאלה והקרבה לדעת האדם ושבאמת איננו כן:

יותר דק ומעולה ומרומם ורחוק מאשר נוכל כו' כלומר יותר דק ומעולה ממה שיש ביכלתנו להשיגו בהבנתנו ופרט ארבעה חלוקות נגד ההגשמה במדות האנושיות הנמלצות ע"פ הסבות הארבעה שהם חומר צורה פועל תכלית כי הנה הירידה וההעתקה הנאמרת בו ית' היא מיוחסת באדם לחומרו שהוא מתקומם במקום ושייך בו העתקה והושאלה לו ית' ומה שנאמר בל' ראיה או שמיעה והתנחמות ודומיהם שהם באדם מיוחסים לצורתו והושאלו ג"כ לו ית' ועל הנאמר בלשון עשיה שהוא שייך למאמר פועל ועל הנאמר בלשון תועלת אליו ית' כמו וירח ה' הוא מענין תכלית ועליהם אמר ושלל כל אלה ממנו ית' בד' מלות אלו והבן שגם ענין פועל ותכלית אינם צודקים להאמר בו ית' ואפשר שמלת דק היא כוללת ואח"כ פרט ג' לשונות מעולה ומרומם ורחוק על ג' חלוקות המדות שזכר למעלה והם העצמיות והדמיונות והמעשיות כנזכר באורך:

הנלבב בעל לבב:

קליפות המלות וגשמותם ב' לשונות על הדמיונות והמעשיות:

עד שיגיע מאמתת כו' כלומר עד שישיג אמתתו:

בכח יכלתו והשגתו על השכל ההיולאני שהוא בכח אמר בכח יכלתו ועל הכח המתבונן ומשיג אמר והשגתו:

והכסיל הפתי ג"כ נגד ב' מיני סכלות הדמיונות והמעשיות:

כפי יכלתו והשגתו כפי יכלתו כפי מה שיש בכחו וכפי שיעור שיוכל להשיג באין מונע חיצוני בשכלו הוא ההיולאני והבנתו בכח התבוננותו ועל כח גופו ואבריו אמר וכחו בלשון סתם וכל המצות הנפעלות ע"י ממון כמו צדקה אמר וממונו ואפשר שהם הם הארבעה שלמיות הידועות אצלנו שהם שלימות האמונה ושלימות התלמוד ועליהם אמר ב' מלות בשכלו והבנתו ושניהם כלולים בלשון חז"ל בשם תלמוד ועל המעשה שהיא חלוקה ג"כ לשתים שהם מלות שבין אדם למקום ומצות שבין אדם לחבירו אמר וכחו וממונו:

אלא שהכסיל כו' הוא נתבע עליה תובעין אותו בזמן החשבון:

אשר קצר ועמד מללמוד או קצר והתעצל מתחלתו או שלמד ופסק:

היו נשארים רוב המדברים כו' שהרי רוב העולם בלתי משכילים והמשכילים הם בכל דור המיעוט:

בלי דת ובלי תורה כאלו אמר בלי חקים ובלי משפטים שמלת דת הונחה באומה על הענינים שהונחו בהם ביחוד משא"כ לאומה אחרת כמד"א מימינו אש דת למו ששם נזכרת בחירת ישראל והתיחדם מבין האומות לגורלו ית' לכן הזכיר בהם דת שהונח על החקים המיוחדים להם מה שלא עשה כן לכל גוי כמו פרה אדומה ולבישת שעטנז ודומיהם ועליהם נאמר אשר ישמעון את החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה וכן נאמר דת למדי ופרס ועל המושכלות או הממוצעות הונח מלת תורה בסתם ואמר בכאן לא זו שהיו נשארים בלי דת אלא שהיו נשארים ג"כ בלי תורה:

מפני קוצר שכלם הוא קוצר המשיג וחלישות הכרתם לעומק המושג:

כי הדבר שיובן ממנו כו' כלומר ואם תאמר מה ראית להועיל לההמון ולקלקל למשכילים בתתך מכשול לפניהם לזה אמר שאינו מזיק להם כלל בו המשכילים יבינו זה שלא נאמרו כן רק לתועלת ההמון ויכירו העיקר המכוון בהם:

והיה חייב בארוחתו העירני חייב מצד הנמוס ומנהג העולם לשלח ארוחה לאיש האורח שהוא ממכיריו:

הצורך והמספיק במלת הצורך שלל החסרון ובמספיק שלל היתרון:

ואם התחלק כו' אף שיתחלק כו':

לחקור עליה ולדרוש אותה פרט ב' לשונות נגד ב' חלוקי החכמה בצפונה המבוארים בהקדמת הספר עיין שם:

צורה או דמיון בצורה הכונה בכאן הוא התואר לפי שהתואר נמשך אחר הצורה הפנימית הידוע ובזה תלוי ענין חכמת הפרצוף ודמיון הוא איזה תכונה שיהיה נמצא בו מן התכונות הנתפסות בכח הדמיון שלנו:

כי לא ראיתם כל תמונה ואמר ותמונה אינכם רואים לפי שמהפסוק הראשון אין מבואר כ"כ שלשון לא ראיתם איננו מבואר אם התכונו לראות ואולי אם היו מכונים והיו נותנים לב להשקיף היו רואים איזה תמונה אמנם בא הכתוב השני וביאר כי באמרו אינכם רואים בלשון הוה מורה שהתבוננו ושמו לב והתבוננו לראות ולא מצאו שום תמונה וזה מבואר למבין דרכי הלשון:

שלא תמשילו לבורא יתברך תבנית ולא תדמוהו כו' תבנית הוא התואר ונקרא תבנית מלשון בנין לפי שהתואר הוא כבנין בנוי מהרכבת חלקים מוגבלים נערכים בערך ידוע והוא נזכר בבע"ח כמו תבנית כל דגה לפי שהם בנוים ומורכבים מאברים שונים והם בעלי תואר וכן נזכר בבנין כמו תבנית היכל משא"כ באש ורוח אין שייך בהם לשון תבנית לפי שאין להם תואר מוגבל רק צודק בהם לשון דמות לפי שהם נתפסים בדמיון ע"י המראה והוא ית' משולל מכל תואר ומכל דמות שאע"פ שנאמר בו אש אוכלה משל הוא והשאלה בעלמא ועל שאר תכונות שבכחות הגשמיות כמו השינה והשחוק והשמחה והעצב ודומיהן אמר הדמיון שמדמים אותם בפעולות אלו לבריותיו והבן:

ואל מי תדמיון אל ומה דמות כו' כבר ביארנו מליצת הכתוב הזה למעלה לפי הענין המדובר שם לפי שכבר אמרו חז"ל מקרא אחד יוצא לכמה טעמים כפטיש יפוצץ סלע לכן אבאר אותו בכאן לפי הענין המדובר בכאן אמר ואל מי תדמיון אל א"כ ומה דמות וכו' כלומר אחר שאיננו בעל דמות א"כ איזה דמות תעשו שיהיה נערך אליו ית' שיהיה צודק לחול עליו הרוח האלהי שזה היה טעות של עושי כונים למלאכת שמים שהיו עושים איזה דמות במתכונת ידועה ומכונים שיהיה נערך אל אותו כוכב ומזל שמכונים לעבוד נכריה עבודתו וזה בעצמו היה בעו"ה ג"כ טעות של עושי העגל כמבואר באורך בספר הכוזרי וז"א ומה דמות תערכו לו דוקא וזה שמסיים בפסוק הפסל נסך חרש וכו':

ואל מי תדמיוני כו' הרי שלא לבד שאין בכח האדם להשיג בו דמות אלא שאף הוא ית' מעיד בעצמו שאין בו שום שייכות דמות כלל:

כי מי בשחק כו' בא להורות בכתוב הזה שגם צבא השמים אין בהם שום ערך ודמיון אליו ית':

אל שם הבורא כלומר מיחס אותם אל שמו ולא אל עצמותו ית':

זולתי שמו הגדול שהורית לנו התורה שהוא נקרא בשם זה והוא נקרא שם העצם והוא המורה על גילוי כבודו ית':

ועל כן שנה כלומר הזכיר וחזר והזכיר הרבה פעמים:

אלהי הרוחות הרי שצירף שמו אל הרוחות:

והעילה בזה הסיבה לזה שאנו מצרפים שמו לשמים וארץ ודומיהם:

אשר ממנו ידענוהו ולולא בריאת שמים וארץ אין לנו מבוא להכרתו שהרי אין אנו מכירים אותו רק מצד פעולותיו:

ומציאותו נודע אלינו הרבה כו' הוא בחינה בפני עצמה:

והעילה בזה הסיבה זה שצירף שמו אל האבות הוא מפני שנודע אלינו וכו':

אשר ירשנו מהם דרכיו הוכרח לתלות הדבר בירושת דרכיו ולא בקבלת ידיעת מציאותו מהם שא"כ יקשה היה לנו לצרפו גם בצדיקים הקודמים להם כמו חנוך ומתושלח ונח ושם לזה אמר שירשנו מהם דרכיו וזה הוחל מאברהם כמו שהביא פסוק למען אשר יצוה וכו' ומסתמא בודאי גם יצחק ויעקב נהגו כן לצוות לבניהם אחריהם:

בעבור התיחדם בעבודתו שהיו יחידים בעבודתו מפני שהיו אנשי דורם כו':

וכן נאמר הנו"ן בחולם:

בהקראו אלהי העברים ג"כ מפני שהם יחידים בעבודתו:

לא כאלה חלק יעקב הרי שקראו הכתוב חלק יעקב ג"כ לזו הסיבה לפי שיעקב בחר לו יה לחלקו לעבוד עבודתו:

ה' מנת חלקי ועל כרחך הכונה על עבודתו ית' שבחר לחלקו:

לא היה נודע אלינו בזולתה כלומר היה לו ית' להתודע לנו ע"י השגת אמיתת עצם כבודו ולא באופן זולת זה דהיינו צירוף שמו אל פעולותיו או אל קבלת האבות לנ"ל:

אלהי מבחר יצוריו אלהי האבות שהם מבחר כל היצורים המדברים והבלתי מדברים:

אם לא יבין העם המלות האלו הם מלות אהיה אשר אהיה שהוראתם לפי פשטותם על הכרתנו אותו ית' מצד פעולותיו וזהו אהיה אשר אהיה כלומר מהותי ועצם כבודי יודע אצלם ע"י הוית פעולותי שאני מהוה בעולמי רק לא רבים יחכמו להכיר ע"י זה לכן תלה הכרתם בקבלת האבות:

מפני שלא שם כו' לא נתן לפנינו דרך לדעת אותו זולת כו':

אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם כלומר אשר השיגו בחכמתם הגידו לבניהם ותלמידיהם וע"ז אמר אשר חכמים הגידו בסתם ואמר עוד שגם לא כחדו מהם ממה שהגיעו אליהם בקבלתם מאבותם:

והוא שער הראיה השכל הוא השער כלומר המבוא להכנס בו הראיה על מציאות הדבר המבוקש מסימניו ומעשיו ואמר סימניו על הבלתי מדברים ומעשיו על המדברים שהרי מהות האדם נכר לנו ע"י מעשיו שהוא עושה בבחירה ורצון ומזה נודע לנו כללות מהותו שהוא בעל בחירה ורצון וגם פרטי כחותיו הנמצאים בו:

כקיום השגתנו בהרגשותינו אחר שנתקיים לנו השגת מציאות הדבר ההוא בהרגשתנו אנו מבחינים עוד בו דהיינו מאמיתות ענינו:

ההגדה האמיתית והקבלה הנאמנת שלפי שאנו בטוחים בקבלת דורות הראשונים זה מזה שהמגידים היו בודאי מגידי אמת לכן נאמנה אצלנו קבלת המקבלים מהם ואפשר שהם שתי חלוקות הנמצאות בתורה דהיינו חלק הסיפורים וחלק המצות ועל הסיפורים צודק יותר לשון הגדה ועל התורות צודק לשון קבלה לפי שהשומע מקבל על עצמו לשמור ולעשות המצות ההם:

וכיון שעמדו לנו כו' כלומר הראיות עמדו לנו להצילנו מסכלותנו ולהורות לנו מציאותו ית' והוא מלשון הגנה כמו שאמר הפייטן והיא שעמדה לאבותינו ולנו:

ורבו מספריהם מ"ם הראשונה בחיר"ק והפ"א בקמ"ץ המספר שלהם:

מסימני מעשיו והחכמה היכולת הנה כמו שבעיקרי האמונה נמנה מציאות השם לעיקר בפני עצמה והוא הראשון במבפרם אע"פ שהבאים אחריו כמו קדמותו ואחדותו לא יתכנו בלעדו והרי הוא נשמע מכללה אעפ"כ להיותו הוא צודק בלעדם נמנה ראשון בפני עצמו כן סימני מעשיו נמנים בפני עצמם קודם ההתבוננות בחכמתו ויכלתו הנראית בהם רק בידיעה סתמית שהם מעשיו:

ואם נחקור על הענין הזה כו' אם נחקור להשיג מדותיו ושבחיו ית' מצד פעולותיו נהיה נלאים מלהשיג הקטן שבקטנים וכו':

רבות עשית כו' נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך כלומר יכלתך ומחשבות חכמתך אשר אתה חושב עלינו להנהיגנו בהם וז"א אלינו אין ערוך אליך כלומר אינם נערכים אליך והכונה שאין ביכלתנו להשיג ע"י ערך חכמתך ויכלתך כמו שמבואר אמרו לשון ערך הכונה שגם אין בידינו להשיג חלק קטן שנדע שזה ערך אלפי אלפים או רבוא מרבבות מחכמתו ויכלתו:

מי ימלל גבורות ה' לפי שמהכתוב הראשון אין מבואר כ"כ שאין לספר אפילו חלק קטן לזה הביא זה הפסוק שמליצתו מורה על מאמרם ז"ל בו מי יכול למלל גבורות ה' מי שיכול להשמיע כל תהלתו הרי שכמו שאי אפשר להשמיע כל תהלתו כך א"א למלל גם בקצתו:

ויברכו שם כבודך כו' לפי שמהפסוקים הקודמים אינו מבואר רק שאין בכח בני אדם שוכני בתי חומר להגיד תהלתו ואולי נדמה ששרפי מעלה הם יודעים ומהללים אותו כראוי לו לזה הביא זה הכתוב אומר ומרומם על כל ברכה ותהלה שמלת כל מורה על כל התהלות שיש במציאות בפה כל ברואי מעלה ומטה הוא ית' נעלה ומרומם ונשגב עוד ביותר ויותר:

ומקלסין אותו בשל כסף הנה התנא האלהי קיצר בדבריו ובא הרמב"ם ז"ל בחכמתו וביאר כונתו במורה ותמצית דבריו הם שלא היתה כונת רבי חנינא במשל זה להורות על שאין ביכלתנו לספר בשבחיו רק מעט מהרבה שא"כ היה אומר משל למלך שיש לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו במאה או בחמשים אמנם בהזכירו כסף הורה שאין מהללנו אותו ממיני המהלל האמיתי אשר לו כלל ועיקר כמו שאין הכסף ממין הזהב כלל ועיקר כונתו על פחיתותנו מהלליו באיכותם ולא לבד בשיעור כמות רבוים:

סמא דכולא משתוקא העיקר שבכל רוממות גאותו ית' היא השתיקה והמורא מלהלל ובמלת סמא השתמשו חז"ל על לשון עיקר הדבר וכן אמרו ברבי יוחנן בן זכאי שאמר כל סמא דמלתא ניפוק מהכא:

דלית בה טימי הנה אצלנו הגרסא דלית לה ופירש רש"י ז"ל שאין לה ערך דמים ולפי פירושו טימי הוא סכום דמים וכן נראה מכמה מקומות במאמרם ז"ל במדרש רבה אמנם לפי גרסתו דלית בה טימי נראה שמלת טימי הוא ל' פגם וחסרון:

מצד דמות עצם כבודו והמשלו מלדמות עצם כבודו ומלהמשילו:

וכשתגיע להוציאו כו' כשתגיע לבינה זו שאתה צריך להוציאו ממחשבותיך ומהרגשותיך מפני שבאמת איננו ית' נמצא כלל במחשבה ובהרגשה וז"א מפני שאיננו נמצא:

כאלו אינו נפרד ממך שהרי מעשיו ית' הם סמוכים אליך ונמצאים גם בך ובקרבך:

הוא נבהל בענינו יותר ענין ידיעתו יותר נבוך ומבולבל ממי שאינו יודע כערך תוספת מבוכה סכלות קניני על סכלות העדרי:

החכם שבבני אדם כלו' מי שהוא חכם באמת זו היא חכמתו שהוא מכיר סכלותו בעצם כבודו אמנם מי שבאמת אינו יודע הוא סכל וסבור שיודע:

ונשאל כו' מליצה חסרה כלומר אחד מקצת החכמים:

לא שאלתיך על זה שהרי שאלתו היתה על מהות ואיכות ויחוד מקום והוא לא השיב לו בזה כלום:

הראויות לנברא כו' שאין בו ית' לא מהות ולא איכות ולא יחוד מקום:

אך המדות כו' כלומר מה שנמצא בכתובים כאלו הם מבינים אותנו בענינים אלה הוא מפני שאי אפשר לנו כו' ככל האמור למעלה:

שתודה ותאמין שתודה בזה לפניו ית' ותאמין בלבבך שכן הוא באמת ולא כמי שמשבח בשר ודם שהוא מודה לו בשבחיו בפיו ואין לבו מאמין בזה:

או המשל כו' הה"א בפת"ח והשי"ן בציר"י:

אז תתברר לך מציאוהו תתברר לך שמציאותו היא נעלמת ומשוללת דמיון:

אלא בדרך הראיות בלבד הם פעולותיו שהם לראיה לנו על מציאותו:

על דרך הקירוב כלומר אף על פי שאיננו דמיון שוה אעפ"כ יש בו קצת קירוב הדעת דהיינו הנה מצאנו בשכלנו אמתת מציאת הנפש מבלי שנשיג כו':

שפעולותיה נראות ומעשיה כו' על עניני האדם בעצמותו המגיעים לנו ממנה אמר פעולותיה נראות ועל מעשים חיצונים ממנה הנעשים באברי הגוף שהם מסובבים ג"כ אמר ומעשיה נכרים בנו:

אם הדברים יגעים כלומר כל מה שנחקור ונדבר בה ניגע לריק ולא נגיע לתכלית השגה כמו כל הדברים יגעים דקהלת:

שאנו חייבים לרהות לשון חרדה כמו אל תפחדו ואל תרהו (ישעיהו מ״ד:ח׳) ואמר שלש לשונות לרהות ולירא ולהזהר נגד ג' מליצות שמביא לקמן באמרו במופלא וכו' ובמכוסה וכו' ואין לך עסק בנסתרות והם נאמרים על שלשה עיקרים שהם מציאותו ית' וקדמותו ויחודו שבכל אלה אין לנו רשות להתבונן וג' לשונות אלו נמצאים בבראשית רבה בפתיחת בראשית וז"ל ואהיה אצלו אמון אמון מופלא ד"א אמון מכוסה דבר אחר אמון מוצנע ורבו הדברים בבירור דבריו במפרשים קדמונים ואחרונים:

ואמרו בהיסופר לו כי אדבר כו' בפסוק היסופר לו כו' אמרו חכמים בפירוש סוף הפסוק אם אמר איש כי יבולע אם בא אדם לספר כו':

כי ראו בארון ה' שנסתכלו בו בלב גס בלי אימה הראויה לו כן פירש רש"י שהראיה בסמיכות ב' הוא מורה על ראיה גסה בהעדר הכבוד כמו המה יביטו יראו בי:

הסתר דבר ר"ל להסתיר סודו וכו' שמלת הסתר הוא מקור כמו זכור ושמור:

סוד ה' ליראיו לפי שבפסוק הראשון אין מבואר ממי יהיה ההסתר לזה הביא פסוק זה שהוא מבואר שההסתר הוא מהבלתי יראים ואעפ"כ הקדים פסוק כבוד אלהים אף שהוא במשלי וזה הוא בתהלים לפי שבפסוק זה הכונה עליו ית' שהוא איננו פונה לגלות סודו כי אם ליראיו כי זולתם לא עמדו בסוד ה' אמנם בזה נוכל לומר שהיראים אחר עמדם בסוד יכולים לגלותו גם לזולתם לכן הקדים פסוק כבוד אלהים הסתר דבר שהוא מורה על הסתר בני אדם זה מזה והנה השני כתובים מגלים זה על זה ומה שחסר זה גלה זה:

והרעיון הרכבת פרטי מחשבות והתחברותם יקרא רעיון מלשון ריע וחבר:

והזמם הכונה על הכנת המחשבה לפעול דבר מה כמו כאשר זמם לעשות לאחיו ופרע אותם במספר חמשה נגד ה' חושים הגשמיים:

במראים והצורות כוון בכאן במלת צורה על התואר:

ובהקולות והנגונים מלת נגון הונח על הרכבת הקולות השונים וערכם זה לזה והרי הקולות והנגונים הם כנגד מחשבה ורעיון:

וכן הריח ומיני המורחים הריח הוא הריח הפשוט והרכבת מיני ריחות קרא בשם מיני מורחים והוא מעשה רוקח הנאמר בתורה:

והרבה מעניני האיכות כמו לחות ויובש חלק ושעיר:

מגיע אצלו ואחר יעמוד בהגיעו אל הגבול יעמוד אחרי כן ולא ישיג יותר:

כראות כמו חוש הראות:

עד שתעמוד ולא ישיגהו הראות תעמוד ולא תשיגהו עוד:

ואם הם נמצאים אף שבאמת ישנם במציאות אעפ"כ יעדרו מהשגתו:

מפני שמבקשם גרסינן בלא יו"ד אחר השי"ן:

בעצמו ובדרך הראיות ומפרש והולך מה שהוא קרוב אליו וכו':

ומה שהוא רחוק ונעלם על הדברים המושגים במהותם אחר החקירה אמר רחוק לפי שצריך להצעות וראיות ועל עלומי המהות כמו האישים הרוחנים ונפש האדם אמר ונעלם:

תהיה מציאותו נעדרת ממנו כמו שמבאר לקמן כי כל המתדמה הוא ענין זולתו ית':

אחר המצאו אחרי שהיתה כבר מציאותו ית' ידועה לו תעדר ממנו עתה שמתחלה היתה מציאותו ית' בדעתו משוללת מכל דמיון וציור והיא הידיעה האמיתית בחוק האדם והיה אז צודק לומר עליו שהוא יודע מציאותו אמנם עתה אחרי שנתלית מציאותו בדעתו באיזה דמות א"כ הוא ענין זולתו ית' וזה בא לו מפני שהשתדל כו':

דבש מצאת אבול דיך הרי שגם מה שהוא מתוק וערב יש גבול להשתפקות האדם ממנו ואם יעבור הגבול ההוא יפסיד גם הסיפוק שיהא מועיל לו:

פן תשבענו והקאותו אם תשבע ממנו תקיא הכל:

ואחר יעמוד אחרי כן יעמוד ולא ישיג יותר מה שאינו שייך לחושו:

שתחשוב באבן כו' תחשוב ותצייר בלבך כאלו ראה אדם אבן מושלכת כו':

עשתה צליל בפריחתה עשתה קול הברה ע"י רעידת האויר ובלשון אשכנז קלאנג:

מראה האבן ודמותה מראיה ותארה:

קרירותה וקשויה שהיא קרה וקשה שהאבן היא קרם בטבע כמו כל יסוד העפר:

כי לאבן משליך השליכה שיש לאבן משליך שהשליך אותם:

כי מה שדרכו שיושג כו' כלומר קל וחומר הדברים ומה השכל שהוא גדול המעלה מהחושים הגשמיים אעפ"כ מה שיושג בהחושים הגשמיים א"א להשכל להשיגו כ"ש שמה שיושג בשכל אי אפשר להחושים להשיג מה שמיוחד להשגת השכל:

והדמיון השני יורד כו' ההפרש שבין הדמיון הראשון לשני הוא שהראשון הוא המונע להשתדל בהשגת הבורא מצד שהוא דבר נמנע בחוק שכלנו והב' מונע אותו מצד בלבול השכל והפסדו על ידי השתדלות זו וזה יקרא ג"כ בהשתדלות השגת הרוחנים כמו שאמרו חז"ל על בן זומא שהציץ ונפגע גם אמרו מעשה בתינוק אחד שהיה מבין בחשמל כו': אורה וניצוצה וזריחתה במלת אורה כוון על האור השופע ממנה בתמידות ובמלת ניצוצה כוון על השלכת ניצוצי חמה ובמלת זריחתה כוון על שעת הזריחה קודם עלית גוף השמש על הארץ וכמ"ש ואל מקומו שואף זורח הוא שם:

ורוחק האופל ממנה מיד בבא השמש אופל הלילה סר מרחיק עצמו ממנו:

ונהנה ממנה שהאור הוא מענג עין האדם גם בלי צורך השתמשות כמ"ש וטוב לעינים לראות את השמש:

ומגיע אל הענין המבוקש ממנה דהיינו ההשתמשות לאורה:

למצאה מצד עגולה להשיג בחוש ראותו תואר כדריותה:

תכהינה עיניו כו' בתחלה תכהינה ואח"כ יעדר אורם ח"ו בהחלט כדרך כל מחלה שתחלתה רכה וסופה קשה כאשר תכבד:

וחכמתו בהם חכמתו ית' הנראית באותותיו:

כל מה שיש בכח שכלנו כו' דהיינו מחכמתו ומדותיו ועלויו מכל הנמצאים:

נפקד שכלנו והכרתנו נאבד ונחסר שכלנו כמו ויפקד מקום דוד:

אשר ספר בהם עצם כבודו ואשר ספרוהו בהם נביאיו שיש בתנ"ך מליצות מעצם כבודו הנאמרות בלשון מדבר בעדו כמו ראו עתה כי אני אני הוא וגו' ויש מליצות שהנביאים מספרים עליו ית' בלשון נסתר:

בדרך העברות ומליצות מה שנדבר דבר שאינו עצמי ומתקיים באמיתות באותו דבר נקרא דרך העברה כלומר שאיננו נתפס בדעת האדם רק לשעה קלה קודם ההתבוננות ועובר מיד ויש שלא נאמרו רק בכדי להמליץ לאדם כפי כח ההבנה האנושית ועל צד הקרוב לשבר את האיזן וז"א בדרך העברות ומליצות:

להבין ענין הפשיטות שהוא ית' מופשט מכל דמיון ורעיון וציור:

כפי בינת מי שניתנו להם הם המון עם בני ישראל:

כמו השריקה שאנו קוראין פייפ"ן שהיא מסוגלת לעורר תשוקת הבהמה לשתיה יותר ממה שהיה אומר להבהמה שתה בדבור צח כן המליצה בהעברות אלה מביאה ומקרבת דעות המון בני אדם אליו ית' יותר מאלו היה מדבר באמיתות שאז לא היה מקובל בדעתם כלל ועיקר:

והנותו ורחמנותו מלשון חנון ורחום:

העזר והאומץ עזר בדעת ואומץ בתשוקה:

החונף בעניני הדת לבני אדם שבעסק בעניני הדת כונתו להחניף לבני אדם. כלומר להיות צבוע בעיניהם ומוחזק בכשרות אצלם:

וקבולם מתחלק כו' בני אדם חלוקים בקבלתו זה מקבל הרבה וזה מעט זה קבולו חזק ומתקיים וזה קבולו חלש ועובר:

שהם נהנים כו' ומשתמשים לאורה כבר ביארתי למעלה שבאמרו נהנים ממנה כוון על הנאת האדם מעין השמש גם בזולת צורך השתמשות:

ומגיעים לכל הנאתם בכל מיני תשמיש:

תהיה ע"י שליח שהם שולחים בצרכיהם איזה פקח:

בכחלים וברטיות הסם המושם בתוך העין נקרא כחול ומה שמושם על גב העין נקרא רטיה:

ובתקון מאכלם כידוע מענין רופאי העינים שמזהירים ממאכלים חמוצים ומלוחים וממאכלי חלב:

וילטוש שכלם יחדד שכלם כמו אבי לוטש כל חורש נחשת וברזל:

האדם הכסיל בעור הכסיל הוא הפתי בהחלט ואין בכחו שום התבוננות והוא כמו העור בהחלט שאין הראות בכחו:

והסכלות בחשך סכל הוא מי שהוא משולל הבנה בפועל אמנם יש בכחו להתבונן כאשר יורוהו והוא כמו האויר החשוך שיש בכחו לקבל אור כאשר יקרב אליו דבר המאיר:

החכם עיניו בראשו ופירש"י שם החכם הוא הרואה את הנולד וכשהוא עומד עדיין בראש הדבר הוא מתבונן ומחשב מה יעלה באחריתו משא"כ הכסיל שהוא כהולך בחושך שאינו רואה מה ברחוק ממנו:

והעורים הביטו לראות הביטו והשתדלו לכם איזה רפואה שתוכלו לראות וזהו הביטו לראות:

בעץ החיים שיאכל האדם וחי לעולם:

עץ חיים היא וזה נאמר על כלל החכמה והכונה על תורתנו הקדושה בכללה על פרטי מצותיה אמר כי חיים הם למוצאיהם:

ויפיק לנו רצונו יתן לנו עזר ואומן להוציא רצונו לפועל אמן:

נשלם השער האחד. בעזרת ה' אחד: