פרדס יוסף ויקרא שמז

כשר אצלם, גם י"ל כמ"ש ואשר אכלו שאר עמי ועורם מעליהם הפשיטו (מיכה ג' ג'), והכוונה אתם תצרכו לתמיכת בניכם ותאכלו אצלם זאת עצמה היא קללה נמרצה ר"ל

לא) והשימותי לפי' רמב"ן חורבן הראשון תוכחה א', ותוכחה ב' חורבן שני ולמה בתוכחה א' כ' בל' רבים ונתתי את עירכם חרבה, ושוממתי את מקדשכם, ובתבא (כ"ח ט"ו) בל' יחיד ובא אליך כל הקללות האלה, דחורבן שני הי' בשביל שנאת חנם, עי' יומא (ט':), והי' מחלוקת וכל אחד לא הי' לו צער מצער העם לדאוג רק לגורלו, ומחשבתו הי' רק בשביל עצמו כ' ל' יחיד - ובר"מ פ"ו הט"ו מבהב"ח מקריבין אע"פ שאין בית כו', ובשו"ת אבני חפץ סי' נ"ו חקר הא דבקרבנות צבור מקריבים גם בטומאה ביומא (ו':) אם כשמקריבים בלא בית ג"כ מקריבים בטומאה, כשאי אפשר להקריב בטהרה, וי"ל הא דמקריבין בלא בית רק רשות אבל חוב בודאי ליכא, וכמו במקדש ל"ה מקריבין בטומאה רק ק"צ שקבוע להם זמן וכמשנה רפ"ב דתמורה, ור"מ פ"ד ה"ט מביאת מקדש, ממילא כשיקריבו בלא בית א"ד טומאה ובס' כפתור ופרח פ"ו כ' שר' חננאל מפריז אמר להקריב קרבנות, אבל שכח מה יעשה עם הטומאה כי כלנו טמאי מתים, ונזכר שאין לחוש כתמורה פ"ב שק"צ דוחין שבת וטומאה ע"ש, וצ"ע דהא ק"צ בלא חובה אינו דוחה טומאה, ועי' חתם סופר יו"ד סי' רל"ו שהשיב לחותנו הגרע"א בזה. ובשו"ת נוב"י קמא או"ח סי' ל"ה הביא כו"פ הנ"ל ובנה עלי' יסוד להלכה, ועשו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' צ"ט, ובית יצחק יו"ד ח"ב סי' כ"ג, וכל הגדולים החליטו דמצד טומאה אין מניעה, וצ"ע כיון דהקרבה רק רשות הא אין דוחה טומאה, ועשו"ת רצ"ח בקונ' עבודת הקודש מביא דגם לאחר חורבן הבית הקריבו קרבנות ע"ש

לב) והשימותי אני וגו' למ"ל ואני עמ"ש באוה"ח, וגם י"ל אע"פ שהשימותי דמקרא הקודם, מכ"מ אני את הארץ שוכן בה בהעלם, דשכינה שורה בכותל מערב, ונא' שוכן אתם בתוך טמאותם, ואי' דמלת "את" רמז לשכינה, וכ' הכא את הארץ ושם נאמר והארץ אזכור, וכאמור אם אשכחך ירושלים וגו', ובמגילה (כ"ח.) והשימותי קדושתן אף כשהן שוממין, ולהכי ושממו עלי' אויביכם הסט"א, דלא מצי למיסב בהדי שכינתא אלא בבושת פנים ובשממון, וכאם שלא תסבול תערובות אויבים עם ילדיה וכמ"ש (ברא' כ"א י'), גרש האמה וגו' כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני

וברש"י מדה טובה שלא ימצאו אויבים נחת רוח בארצכם, וק' מה מדה טובה אם ימצאו או לא ימצאו, סו"ס לישראל לא טוב להם, וכן בשבת (ל"ג.) בעון ע"ז ועריות גלות בא לעולם ובאים אחרים ויושבים במקומם וג"כ ק' כנ"ל, אך הבאור כל זמן שאחרים אין ממלאים המקום אין הגלות נחשב לנחלט ומייאש, כי אפשר שיעשו תשובה וישיבו למקומם שגלו ממנו, ולא כן בעת שאחרים כבר נתיישבו, ואם יעשו תשובה צריך ה' להוציא מהמקום שנתיישבו, ואין מדרך ה' להוציא הטובה ממי שהנחיל לו, וכמ"ש בחולין (ס'.) גמירי משמים מיהב יהבי משקל לא שקלי, ואז קשה להגולים לקוות על גירוש התושבים שנתיישבו שם, וא"ש דהוא בשורה שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, ועפ"ז תתחזק תקותם של ישראל לשוב לארצם, עי' בזה בס' תוספת ברכה, וכן י"ל רעיון זה בש"א (ט"ו כ"ח) כשהודיע שמואל לשאול כי לקח ה' המלוכה ממנו הפציר בו שאול שיתפלל בעדו, ואך כשהודיע שמואל כי כבר נתנה לרעך אז הרפה ממנו ולא הפציר עוד וגם באסתר (א' י"ט) ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה. ולכאו' הא שאל מה לעשות במלכה, אך הוא הי' ירא אולי כשוך חמת המלך ישוב את ושתי, לכן אמר שמלכותה יתן לאחרת ואז לא תוכל עוד לשוב, ועי' במקור ברוך מבוא (דף רי"ט:) - ובברכות (י'.) שניבא ישעי' לחזקי' שנגזר עליו מיתה וא"ל חזקי' כלה נביאתך וצא כך מקובלני שאפי' חרב חדה מונחת על צוארו אל ימנע מרחמים, וצ"ב הלשון "כלה נביאתך" אך דגזרה שימות אפשר עוד שתתבטל ברחמים, והי' ירא שמא יוסיף עוד לנבא שכבר נמסרה מלכותו לאחר ואז לא תועיל תפלה לכן האיץ בו לילך - ובשבת (ל'.) ששאל דוד מתי ימות והשיבו לו בשבת וביקש לדחות ליום ראשון, והשיבו שכבר הגיע מלכות שלמה ואין מלכות נוגעת בחברתה אפי' כמלא נימא, וזה כי לולא נמסרה לשלמה הי' אפשר לדחות יום המיתה

לו) קול עלה נדף, הבעש"ט ז"ל אמר שקאי על העוסקין בתורה שלא לשמה ולקנתר שנוח שלא נברא כתוס' פסחים (נ':) ד"ה וכאן ורודף אותם קול עלה נדף, נדף לשון דף היינו שהדף גמרא רודף אותם ועלה הוא כפשוטו: