פרדס יוסף ויקרא רסו

קטנות במדרגה ולמעלה, וז"ש ובת איש כהן כי תחל לזנות, תיכף בהתחלה עשתה עבירה גדולה, ראי' שלא מיצה"ר של עצמה, ורק משורש אבותיה, וא"כ ממילא את אביה היא מחללת, ועי' אמרי שפר ובדברי שאול כ' בסנהד' (נ"ב.) ארור שזה ילד רשיעא בר רשיעא, וק' דשם (בדף נ"א.) קרא לאפוקי מדרבא מדגלי רחמנא בבת כהן ולא בבת ישראל וערש"י, וצ"ע דאם זינתה מאבי' מה שייך את אביה היא מתחללת, והא האב חילל עצמו שזינה עם בתו, והרי הוא רשע בפ"ע ול"צ לבתו שיקראו רשיעא בר רשיעא, ועתו"ס (ד"נ:) ד"ה כשהוא ומהרש"א וצ"ע ובסה"מ ל"ת שמ"ז ב"כ בשריפה והוא בחנק וכו', ועי' בדיני דחיי עשין צ"ט, ובהגהות על סה"מ מהגר"ח העללער נ"י

י) והכהן הגדול וגו' בזמן בית שני ל"ה שמן משחה, וכ"ג הי' רק "מרובה בגדים" אבל קדושה שלו הי' כמו נמשח בשה"מ בבית ראשון, לפי ששה"מ מבית ראשון נתנה שפע קדושה גם על כ"ג של אח"כ, והי' מחויבים באותם הדינים של כ"ג משיחים, וז"ש "והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שה"מ", הכהן שנמשח, "ומלא את ידו ללבוש את הבגדים" יתן כח וימלא הכ"ג שאינו רק מרובה בגדים, שיהי' לו אותו הקדושה כמוהו, "כי נזר שה"מ אלקיו עליו", הגם שלא נמשח בעצמו, יש עליו מקדושת משיחה מכ"ג בבית ראשון, לפי "אני ה'" קדושת היא עולמות גם על דורות שאח"כ, עי' במלא העומר

שם) ראשו לא יפרע, ערש"י גידול פרע יותר מל' יום, ובסנהד' (כ"ב:) כ"ג מסתפר מע"ש לע"ש ונהגו כן ברצותם להתנאות ביותר, אבל מצד הדין ל' יום, ועי' נדרים (ל"א.) ור"מ פ"א ה"י מביאת מקדש

שם) ומלא את ידו, ע"ל ויקרא (א' ג') וסמך ידו, ובשו"ת אמרי דוד סי' כ"ח

יא) לא יטמא בשפ"ח הא דכ"ג מטמא למת מצוה, דוקא לאביו כשהוא מ"מ, אבל לשאר אדם אפי' למת מצוה אינו מטמא ע"ש, ופשוט הוא להיפך דמטמא למ"מ בכל אנשים, ועי' נזיר (מ"ז:, ותוס' יבמות פ"ט:) ד"ה כיון, וכן מפורש בספרי זוטא פ' נשא דמטמא אף לרחוקים וצ"ע, וע"ש באמבוהא דספרי (דף פ"ג.)

בר"מ פ"ה ה"ז מכלי מקדש, כ"ג צריך להיות תמיד בירושלים ואינו רשאי לצאת משם לעולם, וק' איך משכחת בכ"ג מת מצוה וכי אפשר דבירושלים יהי' מת שאין לו קוברין, ויצטרך הכ"ג בעצמו להתעסק בקבורתו, ועשו"ת אבני חפץ סי' ס"ט בשם בית יצחק אה"ע ח"א סי' קמ"ג דלצורך גדול מותר לצאת וכיומא (ס"ט.) ששמעון הצדיק יצא לקראת אלכסנדר ע"ש, ועי' ס' טוב עין על ירושלמי יבמות (דף ס"ו:) בזה הרבה

שם) בכ"מ פ"ז ה"ו מאבל כ"ג חייב באבלות, ונו"כ לא הביאו מקורו, ועי' במס' שמחות פ"ד אונן ומתאבל ואינו מטמא, ומקשים על הר"מ ממו"ק (ט"ו:) דגבי כ"ג כולא שתא כרגל דמי, והא אין אבילות ברגל, וכה"ק במנ"ח מ' רס"ד, וי"ל דבמו"ק (י"ז:) הא דאין אבילות ברגל דאתי עשה דרגל דהוי עשה דרבים ודחי אבילות דהוי עשה דיחיד ע"ש בתוס' וריטב"א, וא"ש בכ"ג נהי דהוי כרגל מ"מ כיון דגבי כ"ג הוי רק עשה דיחיד שוב אינו דוחה לאבילות, ועחת"ס יו"ד סי' שמ"ו, ועי' בכל הנ"ל באריכות בקובץ דרושים חו"ג סי' כ"ט, וחו"ט סי' ל"ז, וקול תורה ש"ב סי' י"ז, וש"ג סי' י"א י"ב

וראיתי דבר נפלא מהגה"ק מסוכוטשוב ז"ל האב"נ, בהא דיומא (כ"ח.) קיים א"א אפי' ערובי תבשולין, והק' בתו"י למה נקט האי אמאי קילא טפי מכלהו, דהא דצריך ע"ת משום דאין יו"ט מכין לשבת דכרבה קיי"ל בפסחים (מ"ו:), וק' למה אין יו"ט מכין לשבת הא יו"ט קדושה קלה דמותר מלאכה אוכל נפש, ושבת חמורה, ולמה לא יהי' מותר להכין מקדושה קלה לחמורה, וצ"ל ע"פ תוס' פסחים (ק"ב:) ד"ה רב, אמאי ביו"ט לא תיקנו בשמים, ואם נאמר דביו"ט ליכא נשמה יתירה א"כ אם יום ראשון הוא יו"ט ליתקנו בשמים במוצ"ש שהוא יו"ט, ותי' הרמב"ן דבאמת גם ביו"ט איכא נשמה יתרה רק במוצ"ש אמרי' כיון ששבת וי אבדה נפש, אבל במוצאי יו"ט אין נאבד הנפש ונשאר אצלו, דקדושה שה' נותן על זמן בכלות הזמן נאבד הקדושה אבל קדושה שישראל בעצמם נוטלין נשאר אצלם, ושבת קביעה וקיימה, משא"כ יו"ט ב"ד מקדשים ולכן נשאר, וא"ש במוצי"ט לא תיקנו בשמים שאין הנפש נאבד, ובמו"ש שהוא יו"ט ג"כ לא תיקנו בשמים כיון דגם ביו"ט איכא נשמה יתירה, ובנזיר פ"ז מ"א כהן ונזיר שמצאו מת מצוה יטמא נזיר שאין קדושתו קדושת עולם, משא"כ כהן קדושתו קדושת עולם, ואף שקדושת נזיר חמור מקדושת כהן, אעפ"כ חשוב קדושת כהן חמור בזה שקדושתו