פרדס יוסף ויקרא קסה

דבר יקר בגליון רע"א שם בעירובין בשם מהרי"ל והביאותיו ג"כ בפרד"י ח"ב במלואים (דף תנ"ג:) ע"ש

עוי"ל דבסוכה (נ"ב.) כל. הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, וצ"ע וגם הלשון מחבירו, וי"ל עפמ"ש בחו"ה שער הכניעה פ"ז השומע חרפתו ושותק אז נוטל שכר מצות שיש לחבירו וחבירו נוטל עונותיו, א"כ אם מבזה והלא שותק אז יש לו מצות הרבה אשר לא עשה, וע"ז חרה ליצה"ר שיש לו מצות בלא יגיעה ועי"כ מתגרה בו, וז"ש כל הגדול "מחבירו" שגדלות שלו מחבירו, מה שחבירו עמל, על זה יצרו גדול מאוד, וז"פ המבזה כו' ולא מהני תשובה כיון דביזה לקח עבירות חבירו, ואינו יודע איזה עבירות שעשה חבירו שיעשה תשובה עליהם ואין תרופה למכתו

עי"ל דשם בשבת, לא חרבה ירושלים אלא שביזו ת"ח, וי"ל דאי' דהחוטא דין מזיק יש לו שהוא פוגם למעלה כמ"ש בזה"ק נשא (קכ"ב.) וקיי"ל הנזיקין שמין להם בעדיות (גיטין מ"ח:) א"כ הדין נותן כשהדור חוטא לגבות מעדיות הם הצדיקים, ומשום זה צדיק נתפס בעון הדור, אבל הם שביזו ת"ח והם בעיניהם כזיבוריות ונבזים, הדר דיניי' בזיבוריות לגביי', ונטה יד השי"ת ידו על ירושלים דהוי עדיות גבייהו

עי"ל להנ"ל דר"ש עמסוני ירא כשהגיע לאת ה"א לדרוש לרבות ת"ח דמשמע ב' רשוית ח"ו כמ"ש רש"י, וא"כ מי שמבזה ת"ח ואינו דורש את כו' לרבות ת"ח הוי כמין, ובע"ז (י"ז.) דרשו על הפי' כל בואיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים (משלי ב' י"ט) כל הפורש ממונות מיד מיית, ולכן המבזה ת"ח אין לו שום תרופה, כי ממנ"פ אם לא ישוב יאבד ברשעו, ואם ישוב ג"כ מיד מיית

ג) הפך לבן וקשה למה לבן סימן טומאה, וביו"כ לבן סימן טהרה ביומא (ס"ז.) בלשון של זהורית הלבין שמחים, אם יהי' חטאתיכם כשנים כשלג ילבינו, וי"ל דצרעת בא על צרות עין וצר עין אינו נותן צדקה בשמחה, ועי"ז מתבייש העני (עי' חגיגה ה'.) ובב"מ (נ"ט.) המלבין חבירו ברבים כשופך דמים דאזיל סומקא ואתא חוורא, ועונשי מדה כנגד מדה שיבא עליו צרעת לבן, ולכן הוא סימן טומאה, ומשו"ה מביא ב' צפרים לטהרתו כי העופות מכירים בצרי עין (כסוטה ל"ח:), וכשחזר בתשובה ומקבל ע"ע להרחק ממדה זו מביא צפרים, ועי' משנה אחרונה נגעים פ"א מ"ג

וגם אם יחטא בילדותו יש עוד ללמוד זכות עליו שרתיחות הילדות בוער בקרבו, אבל כשיחטא בזקנותו אין לו שום זכות, וז"ש ושער בנגע הפך לבן, בזקנותו כששערו לבן אז הוא טמא מוחלט, וגם אם החטא עוד לא הושרשה ונתיישנה אצלו, יוכל עור להיות רפואה, אבל כשנתיישנה נעשה כהיתר, ולכן לו שערות לבנות סימן לזקנה והוא סימן טומאה

והובא אל הכהן. ראב"ע ברצונו ושלא ברצונו, כי הרואה בו א' מסימנים אלו יכריחנו שיבא, והפוסקים לא הביאו זה, ולפמש"ל דהצרעת מחלה מתדבקת, וכמו שכל אחד מחויב לסלק נזק שלא יזיק אחרים בב"ק (ט"ו:) לא יגדל כלב רע, ושמתינן לי' עד דמסלק היזיקא, וער"מ פי"א ה"ד מרוצח דמ"ע להסירו ואם לא הסיר ביטל מצות עשה, ועי' שבת (מ"ב.) לסלק נזק שרינן שבות דשבות, וה"נ מחויב כל אחד לסלק הנזק שהחלי מתדבק באחרים, ועי' בס' הדוה"ע דזה מסור לב"ד, ועי' חו"מ סי' תט"ז ס"א דב"ד קובעין זמן לקוץ אילן, וברמ"א שבחשש שיזיקו אין נותנים זמן, רק כופין לסלק הנזק מיד, וגם כאן י"ל כוונת הא"ע דכופין אותו הרואים ע"י ב"ד וגם י"ל דנגעים סכנה גדולה שרי אינש למיעבד דינא לנפשי' כחו"מ סי' ד', ובסנהדרין (ט"ז.) הזאב וכו' כל הקודם להורגן זכה לשמים, ופרש"י צדקה עשה

ג) וראה הכהן עי' תפארת ישראל נגעים פ"ב אות י"ח אם רשאי לראות נגעים ע"י משקפים, ומביא מברכות (כ"ה.) ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה, ודחה מר"ה (כ"ו.) ראו הלבנה ע"י עששית א"י להעיד עש"ה, ובאמת החילוק דבר"ה שראו הלבנה במראה מלוטש דרואין רק תמונתו, אבל בברכות מיירי בראי' ע"י זכוכית שרואין הדבר בעצמו ועי' בהדוה"ע בזה, ובשו"ת שבות יעקב ח"א סי' קכ"ו בדיין שרואה ע"י בתי עינים אי רשאי להיות דיין בחליצה, וחילק בין אי יכול לראות גם בלעדן ורק שנושא לראות יפה, בין בלא בתי עינים א"י לראות כלל, ועי' ג"כ בשו"ת צפנת פענח סי' י"ג אם ראיית מראה שפיגעל הוי ראי' לענין נגעים, ולכאו' ראי' מחולין (ד"י:) דיליף חזקה מנגע, הלא י"ל דיצא כדרך כל אדם לא מאחורי', רק ראה במראה וע"כ דלא הוי ראי', והביא הך דברכות ור"ה וירושלמי נדה