פרדס יוסף ויקרא קמא

עניני טמא ונטמאתם, ובלא אל"ף טומטום סתימה, וזה רק על דרך סימן ורמז, אבל ע"ד הפשוט דרכו של אל"ף להשמט, תומים - התאומים (תולדות כ"ח כ"ד) - בגד - בא - גד (ויצא ל' י"א) - אחטנה ת' אחטאנה (שם ל"א ל"ט) - נחנו תחת אנחנו (מקץ מ"ב י"א) - מרשית ת' מראשית (עקב י"א י"ב) - וש"א (א' י"ז) שלתך תחת שאלתך ועוד

יא) מבשרם ל"ת, ובפסחים (כ"ג.) כ"מ שנ' לא יאכל איסור אכילה והנאה, והרי שרצים דתנן ציידי חי' ועופות שנזדמנו להם טמאים מותרין למוכרן לנכרים, שא"ה דכ' לכם, אי הכי אפי' לכתחלה נמי א"ק יהי' בהווייתן תהי', וצ"ע שלא כ' המפו' דהיתר הנאה בשרצים רק בדיעבד, היינו שההיתר הנאה תגרום לו היזק, אבל לכתחלה אסורה בהנאה, וכ"כ הה"מ פ"ח הי"ז ממ"א - ובתיב"ע כ' ומן הנייתן מתרחקין, ואין הכוונה לאסור בהנאה, רק לאסור הסחורה, וכן בירושלמי קרי לאיסור סחורה איסור הנאה, דבפ"ז מ"ג דשבועות אי' אין עושין סחורה בשקצים ורמשים, ובירושלמי מה ת"ל וטמאים יהי' לכם לאסור אכילה, והנה כל שאיסורו ד"ת אסור בסחורה (וע"ע במל"מ בפ"ח הי"ח ממ"א דלרוב פוסקים איסור סחורה הוא מדאו', ועתש"ו רע"א סי' ע"ד, ונובי"ת יו"ד סי' ס"ב, וח"ס יו"ד מסי' ק"ד ואילך ועמ"ש הרבה בפ' צו (ז' כ"ו) והכתב והקבלה

יג) לא יאכלו רש"י לחייב את המאכילין לקטנים, והוא משבת (קי"ד), וברא"ם ר"ל דהמאכיל אין בו מלקות רק איסורא גרידא, אך מל' ת"כ משמע דחיוב עונש ג"כ איכא, ועשו"ת זכרון יצחק בח"ת שכ' לכאו' י"ל ראי' דהמאכל א"ב מלקות מירושלמי פ"ג ה"א מערלה, ל"י חמץ לעשות המאכל כאוכל דר"י, ר' יצחק אומר ומה שרצים קלים המאכל כאוכל חמץ חמור אינו דין, וק' אי יליף ק"ו והא אין מזהירין מה"ד, ומוכח דהמאכל א"ב מלקות ושפיר קאמר רי"צ דלאיסור ל"צ קרא דק"ו משרצים, אכן מר' יאשי' ילה"ר להיפך מדלא סגי לי' ק"ו ש"מ דיש מלקות וצריך קרא כנ"ל - וי"ל עוד דאף מרי"צ אין ראי' לפמ"ש מהרש"א סנהד' (ס"ד.) דהא דאעמה"ד דילמא אין לו כפרה בעונש הקל, לפ"ז לעשות המאכל חמץ כאוכל שפיר אמר רי"צ דא"צ קרא דאיכא ק"ו ול"ש אעמה"ד, שהרי בודאי לא חמור המאכל מאוכל ושפיר ילפי' בק"ו ע"ש. ובאמת קושייתו שהק' לרי"צ איך יליף מק"ו הא אעמה"ד לק"מ, עי' בכריתות (ג'.) דרי"צ ס"ל עונשין מה"ד ללישנא קמא, וי"ל דגם דעת ירושלמי כן, ובפמ"ג או"ח סי' שמ"ג הביא פלוג' בזה אי חייב מלקות

והא דלא ספינן לקטן איסור בידים לכאו' באיסור עשה מנ"ל, דילפי' מדם ושרצים וטומאה לכל התורה כולה בגמ' שם, ומנ"ל איסור עשה, ועי' בגליון הש"ס מרע"א שם, ובתה"ד סי' קכ"ה כ' דבעשה ספינן לי', ובפמ"ג שם כ' דתלי' בפלוגתא, ובאמרי בינה הל' שבת סי' ח' הוכיח דבאיסור עשה אינו מוזהר רק מדרבנן לספות לקטן, ועי' חת"ס או"ח סי' פ"ג, ופרד"י משפטים (דף רכ"ט.)

עוד נסתפק הפמ"ג אם, אנס לגדול שיאכל נבלה, דמ"ש קטנים או אונס לגדול שהכהו עד שבלע, וכ' דלקטן הזהירה תורה כדי שלא ירגיל עצמו לאכול כשיוגדל משא"כ כשאנס לגדול, אולם בת"כ אחרי אי' להדי' דגם על הגדול הזהירה התורה, ועי' בזה במלא הרועים אות כ"ז

ואם אי אסור להאכיל לחש"ו נסתפק הפמ"ג בפתיחה כוללת ח"ב אות א', ועי' במלה"ר ערך קטן אוכל נבלות אות כ"ד, ובהלכות קטנות סי' ל"ח נסתפק אי מחללין שבת על חש"ו, ועתש"ו רמ"ץ או"ח סי' כ"ב שהאריך בזה, ועי' פרד"י יתרו (דף קע"ה:)

יג) את הנשר ואת הפרס כ' בפענח רזא שהוא מלך לפיכך כ' מקודם, וכ"כ בבעה"ט, ועי' ר' בחיי בראשית, ורד"ק ישעי' (מ' ל"א), תהלים (ק"ג ה'), ומיכה (א' ט"ז), נשר מלך ועפיפתו גבוה מכל עוף וכשנשלמו לו עשר שנים מגביה עפיפתו עד מאד עד שיתקרב לגלול האש, ומרוב החמימות מפיל עצמו לים ונמרט כנפיו ואח"כ יתחדש ויעלה אבר כבתחלה, וכן כל עשר שנים עד ק', ואח"כ נופל לים ומת עכ"ל וביע"ד ח"ב דרוש א' מדרשות אה"ו הביא קו' הפליאה, איך יש במרכבה נשר ואריה מעופות וחיות טמאות, ותי' דכל מה שיש ביבשה יש בים, והטמאה ביבשה טהור בים, ויש במרכבה ממינים שבים וטהור, ועי' ס' פרי העץ פ' וישלח בזה, וברמב"ן כ' הטעם דאסור חיות ועופות הדורסים שנותנים אכזריות בלב אוכליו ע"ש, והא דאסרה חסידה אף דעושית חסד יען על מינים אחרים היא אכזרי, ובתיב"ע דלית להון ציבעא יתירה והפשט אצבעא גם ציבעא היינו הך, כמו ביומא