פרדס יוסף ויקרא קכג

ברכות (מ"ח:) כ' דזה נחשב שתויי יין. אף שלא הי' יין ממש דאפי' מאן דמחייב אשאר משקין היינו רק מלקות אבל לא מיתה, עי' כריתות (י"ג:), וע"כ דהי' נחשב יין ממש ע"ש, והביא עוד דקו' המד' תלפיות שם דמניין הי' לנו"א יין במדבר, עמ"ש בזהר נח (ע"ג.) עה"כ ויחל נח ליטע כרם ע"ש

ובענין יין ראיתי על הא דשבת (ס"ז:) ר"ע עשה משתה לבנו כו' אמר חמרא וחיי לפום רבנן חיי וחמרא לפום רבנן. בב' אופנים מצינו שתיית יין. במיתה כמ"ש בעירובין (ס"ה.) לא נברא יין רק לנחם אבלים שנ' ויין דמרי נפש (משלי ל"א ו'). וג"כ הנידן למיתה קודם מיתתו נותנין לו לשתות (סנהדרין מ"ג.). ולהכי אמרו חמרא וחיי. חיי וחמרא. שישתו תמיד לא באופן מיתה. בין לפני מיתה ובין לאחר מיתה

שם) עירובין (ס"ג.) לא מתו בני אהרן אלא שהורו הלכה כו' מצוה להביא מהדיוט, והק' מהרש"א הא באמת הדין כן ואיזה הוראה חידשו, אבל מצינו כה"ג בברכות (ל"א:) בשמואל שחיטה בזר כשרה, הרי דגם דין אמת אסור להורות, ועי' יו"ד סי' רמ"ב ס"ח ובגרש כרמל בזה, ועל הקו' הנ"ל מאי הוראה שייך זיל קרי בי רב ומפורש בקרא, עי' מהרש"א דאפשר לפרש הקרא שיתנו אש על המזבח לאו משל הדיוט אלא שיבערו אותו מן האש הרבוצה על המזבח כו', ויל"ד מנ"ל לדרוש מהאי קרא דמצוה להביא מהדיוט כיון דיש לפרש הקרא בענין אחר כהמהרש"א, וכ' בשו"ת פנים מאירות בהקדמה לח"א דביומא (מ"ה) בהצתת אלי' ובתד"ה וכי עש"ה, נשמע מזה אם היינו מפורשים כפשטא דקרא שיבערו אש שלמעלה מן האש הרבוצה, ק' למ"ל כהונה בהאי קרא וכי ס"ד דזר קרב לגבי מזבח, אע"כ שמצוה להביא מהדיוט וס"ד שיטלנה זר ויזרקנה למזבח, ועפ"ז א"ש הא דלא מתו אלא שהורו כו' דהי' הוראה גדולה דאפשר לפרש פשיטא דקרא שיתנו מאש של מעלה, והם הורו שיתנו אש של הדיוט וקאמר בש"ס מה דרש דילמא האמת כפשטא דקרא, ואמרו שממקרא זה דרשו ונתנו בני אהרן הכהן, וק' כהן למ"ל וכי ס"ד זר קרב, אלא שא"א לומר כפשטא, וע"כ אע"פ שאש יורדת משמים מצוה מהדיוט, וס"ד דקאי אארעא וזרק אש של הדיוט. א"כ מוכת מזה שמצוה להביא מהדיוט ע"ש עוד אריכות בזה

ובברכות (ל"א:) אל הנער הזה התפללתי שמואל מורה הלכה בפני רבו הי' שחיטה בזר כשרה, ועמש"ל בזה בפ' ויקרא (דף ט"ז. וכ"ה.), והנה קשה הא הי' קטן ואיך חייב מיתה וע"ש באלשיך על שמואל, ושמעתי בשם אדמו"ר מגור שליט"א דעלי אמר מימר שפיר קאמרת והו"ל קטן חריף, ואיתא דקטן חריף יש לו דין גדול אף בקטנותו. אבל חנה אמרה אל הנער הזה התפללתי, ואיתא שם בגמרא שהתפללה שיהי' הולד לא חכם ולא טיפש, א"כ אינו חכם ולא הוי קטן חריף ואינו חייב מיתה, ועשו"ת חת"ס יו"ד סי' שי"ז

ג) הוא אשר דבר. רש"י מזבחים (קט"ו:) היכן דיבר וכו' או בי או בך וערמב"ן ובס' הדרוש ועיון חיי שרה מאמר צ"ח הוסיף דמצינו לשון דיבור ואמירה, דיבר בפה, וג"כ ע"י מעשה, במחשבתו ניכרת ע"י מעשיו, כחולין (י"ג), ובירושלמי הובא בב"ש וחמ"ח אה"ע סי' קכ"א ס"ה דעשיית מעשה בגופו הוי כשמיעת קול, ובב"ק (נ"ב.) כיון שמסר לו מפתח כמו אמר לו לך חזק וקני, וכאן הוא אשר דבר כלומר בזה המעשה שנענשו נו"א דבר ה' והודיע "בקרובי אקדש" שדרכו להתקדש בקרובי'

וטעם מיתת צדיקים לכפר על עון הדור ודי בצדיק א' אבל כדי שלא יראו ברעה הדור צריך איזה צדיקים, וז"פ סבר הייתי או בי או בך, דבשלומא אי הי' מת בן אחד הי' כדי לכפר, אבל שמתו ב' בניו הוא מפני רעה שעתיד לבוא, וק' למה לא נטל ה' גם אותנו, וראי' שהם גדולים ממני וממך, וזה שפרש"י (וארא ו' ט') חבל על דאבדן ולא משתכחין, ר"ל דמתו הרבה צדיקים ולא משתכחין עוד, בע"כ הוא שלא יראו ברעה, ועי' חנוכת התורה, וס' עשרה למאה דרוש י', ואהבת ציון דרוש ו', ולקמן בריש פ' אחרי הרבה מעניני הספד

ובס' באר שבע בסוף הס' או בי או בך נ"ל שטעות נפל בספרים בקרבי מורה על שני בנ"א שהרי בי"ת שנ' של "בקרבי" נקוד פתח ולא חירק, וגם לשון במיודעי דנקט רש"י הוא ל' רבים, ואפשר לדחוק דה"ק הייתי סבר שמן אלו ב' בנ"א מיודעיו של הקב"ה אני אהי' א' מהם או אתה א' מהם כו', מעתה אין אנו צריכים לדחוק לומר על וידם אהרן קיבל שכר על שתיקתו, היינו משום שהי"ל להתרעם על משה שאמר או בי או בך, אבל למה מתו שניהם דל"ה למות רק א', והא דפרש"י וידם קבל שכר כו' דתנן באבות פ"ד מי"ח אל תנחמו בשעה שמתו מוטל לפניו כדמוכח בקרא אח"כ ויקרא משה אל מישאל וגו' שאו אחיכם, ואפ"ה קיבל אהרן תנחומין מחמת שקיבל עליו גזירת ה' באהבה, ולכן קיבל שכר, ועי' בס' אוצרות חיים בזה, ובמים קדושים על זבחים (קט"ו.)