פרדס יוסף בראשית פה

לצדוקי ל"ש גבי' לפ"ע וממילא ישלד"ע וא"כ לא יחייב כלל הכה"ג אם יעבור אחילול יוה"כ ושפיר השבועה חל שלא ישנה. וממילא א"ש המדרש דשופך דם האדם ע"י שליח בב"נ חייב המשלח דישלד"ע דכל הטעם דאשלד"ע רק אי אמרי' דיהי' עובר אלפ"ע, ובב"נ דאין עובר אלפ"ע ממילא שוב ישלד"ע. ודו"ק היטב בזה כי הוא בעזה"י דבר עמוק וחריף:

שם שופך עי' תרגום דישוד דמא דאנשא בסהדין על מימר דייניא דמיה יתשד והוא פלא דהא בב"נ ל"צ לדונו כלל, והוא הדיין כהריגת המצרי דמרע"ה. וכ"ה ברש"י יבמות דמ"ז ב' דב"נ יכול להרוג ב"נ חבירו שגזלו. ואיך יתרגם דצריך סהדי ודיינין וע' סנהד' דנ"ז ב'. וראיתי בס' חלקת יואב תנינא סי' י"ד שהעיר בזה וכ' דבב"נ יש ב' דברים שצריכין לדונו א' שדמו מותר והיינו שמותר להרגו. והב' שחייבין הב"ד להרגו לקיים ובערת הרע מקרבך. וי"ל הא דב"נ נידן בע"א היינו רק לגבי ב"נ שמצווין על דינים, וכיון שנגמר דינו שדמו מותר ממילא חייבין להורגו דלגביי' ע"א נאמן. אבל גבי ב"ד של ישראל שיהי' מוטל עליהם חיוב להרגו בזה לעולם צריך ב' עדים כשרים ועדה של כ"ג דלגבי דידן אין ע"א נאמן דמחזקינן למשקר רק הע"א מועיל להתיר דמו שלא יהי' אסור להורגו דהרי בלא העד איכא איסור תורה להרוג ב"נ כמ"ש במכילתא הובא בחלק"י קמא או"ח סי' א', ופ"י העד הותר דמו, אבל לא שיהי' מוטל עלינו חיוב להרגו. וזה שת"א על מימר דייני' והיינו לגבי דידן ע"ש. ועי' בחינוך מצוה קצ"ב דלגבי דידן צריך ב' עדים, ורק אם הם ב"נ ג"כ מועיל, אבל הרא"ש וטור ס"ל דלגבי דידן שיהי' הב"ד מחויבין להזדקק להוציא ממנו ממון צריך ב' עדים כשרים. וע"ש במנחת חינוך ובשער המשפט סי' ת"ח. וע"ע בחלק"י בקונטרס קבא דקושיתא קושי' י"ח ונ' ע"ש ובשו"ת אוהל אברהם סי' ו'. ויש להאריך בזה ואכ"מ:

ז) פו"ר ערש"י לצווי ולפי מדרשו מי שאינו עוסק בפ"ו כשופך דמים, והק' הרא"ם דמנ"ל לרש"י דמי שדורש ההיקש לית לי' דהאי פסוק פו"ר למצוה היפך מגמ' סנהד' הא איכא למימר דס"ל למצוה ואפ"ה דריש סמוכין. וראיתי בס' מלא הרועים ערך סמוכין אות כ' שכ' דהך מדרשא הוא ר"א דדריש כ"מ שאינו עוסק בפו"ר כשפ"ד ויליף מהך היקישא ור' אליעזר שמוחי. ובירושלמי מפרשי שמותי מתלמידי שמאי וב"ש ל"ל סמוכין כי אם במוכח או מופנה, ולכן כ' רש"י דלפי מדרשו ע"כ ואתם פ"ו לאו למצוה, דר"א לא דריש סמוכין כנ"ל וא"ש, וערמב"ן, ובשל"ה פ' נח, ועי' יבמות דס"ה ב', ובמהרש"א סנהד', וע"ע בס' בית מאיר על ש"ם שם מ"ש בזה עש"ה:

שם פו"ר עמ"ש לקמן בפ' וישלח (ל"ה י"א) בשם ס' רזיאל המלאך ומ"ש בזה:

יא) והקימותי ערש"י ועי' סוטה די"א א' ומהרש"א:

יג) את קשתי ערמב"ן ע"כ צריכים להודות לחכמי יוונים כי הקשת מלהט וכו' ועי' בזה בס' אמת ליעקב לאא"ז הגאון מליסא ז"ל ברכות פ' הרואה מ"ש בדברי'. ועי' בס' תורת העולה להרמ"א ז"ל ח"ב פ"ד על הא דלא נראה הקשת בימי ריב"ל ורשב"י כי הם הי' מונהגים תמיד ע"פ השגחה פרטיות ולא ע"י הטבע אשר הקשת עליו אות כי לא הוצרכו לותר להם השגחה. ועי"ל אע"פ שהוא דבר טבעי מורה על גודל מעלתן כי ידוע שקשת הוא מלהט השמש המכה בעננים ביום הגשם. ואם הגשם יורד ביום הקשת נראה, ואם המטר יורד בלילה אין הקשת נראה שאין השמש על הארץ ודרשו חז"ל (ואתחנן י"א י"ד) בעתו יורה ומלקוש זה לילה רביעית ושביעית, ואי' שבימי רשב"י ירדו הגשמים כך והי' חטים ככליות כו' ולכן אמרו של"ה הקשת נראה כי ל"ה גשם ביום רק בלילה בעתו וזה ענין אות כשעולם חוטא הקשת נראה בענן להיות כי אז השמש על הארץ ואין הגשם לברכה עש"ה. ועי' ביערות דבש ח"א דרוש י"ב. אי' בפ' המדיר ע"ז:

כשמת ריב"ל שאל לי' רשב"י נראה קשת מימיך א"ל הן א"ל א"כ לאו את בר לוואי, וקאמר הגמ' ולא הוא רק דלא לאחזוקי טיבותא לנפשו אמר כן, והקשה בעלמא דקשוט איך אמר כן שקר. וי"ל דהנה ק' הא קשת הוא טבעי כשתזרח השמש מול עבים עכורים מלאים קטירי מים כאשר הנסיון מורה בשומך נגד קוי השמש צלוחית מלא מים, אבל בזוהר יש כי ב' קשת משונים בגוונים א' הוא טבעי. אבל מה שיש בו מראה תכלת מורה כי נתחייבו ח"ו כליון, ורשב"י כוונתו על מין השני, וריב"ל השיבו סתם וכוונתו לטבעי והא דלא א"ל בפירוש דלא לאחזוקי טיבותא אבל לא כזב עש"ה, ועי' בדרשות הר"ן. ודברי שאול מ"ת. ועי' בספר הברית ח"א מאמר יו"ד פי"ב ומגודל אריכות לא העתקתי, ודבריו מאירים כשמש בצהרים:

ואחי הרה"ג ר' שלמה זאב שליט"א כ' לי. די"ל דמצינו בחגיגה י"ד ב' בר"י ור' יוסי בשפה שעסקו במעשה מרכבה בתמוז נתקשרו השמים