פרדס יוסף בראשית שמח

והא שארז"ל תלמיד חכם שמזקינין דעתם מתיישבת רק לשלול דעתם של זקני ע"ה שמטרפת וכו'. ובאמת בסוף מס' קנים כ' מתיישבת, אבל בשבת קנ"ב א' איתא ת"ח שמזקינין חכמה נתוספת בהם שנא' בישישים חכמה וצ"ע. וראיתי בזה שב' ענינים יש דבזקן ממוצע אף בהחלש כחותיו מתוספת חכמה, אבל בזקן גדול יחלש גם כח השכלי, ובמס' קנים איתא כל זמן שמזקינים בלשון כפול להורות על זקן מופלג שהזקין שרק דעתו מתיישבת, ועי' נח"י פ' חיי שרה והביאתיו שם (כ"ד א'):

וברמב"ן כ' שיעקב הרגיש כליון כחותיו וראה שקרוב זמנו צוהו על ענין קבורתו, עי' ס' הברית ח"ב מאמר י"ג פט"ז דרמז שנכון לאדם לכתוב צואה ולא יבטח על יומו האחרון כי מי יודע אם יהי' דעתו צלולה אז, ואח"כ יהי' מריבות, ועיקר לעשות חשבון צדק כמה הוא חייב דבשביל פרוטה שגזל יבא לגלגול, ועונש גלגול קשה מגיהנם ע"ש באריכות. והנה ביום שמת אדם נידן באותו יום בכל שנה על קיצורו בעבודת ה', וגם נידן אם לעלות למדרגה עליונה ע"י תורה ומצות של בנים שהניח אחריו לכן מתענין לפדותם מן הדין דחיוב על ברא להיות מזכה אבא והוא ממצות כבוד אב לכבד אף לאחר מותו כמ"ש ביו"ד סר"מ סעי' ט'. וברמ"א סוס"י שע"ו, וכמו אילן המתחיל לייבש סובלים ענפיו, וצריך לרפאות השורש ואז ממילא ירפאו הענפים. ויצליחו הנטיעות מהענפים, כמו כן אב ובנו, ועי' ס' חסידים סי' רל"א רל"ב, וברכת אברהם סוף מס' מו"ק, וחתם סופר יו"ד סי' רל"ג, ושו"ת שם אריה או"ח סי' י"ד עש"ה, וזה ענין הזכרת נשמות ונודרים בעד נשמותיהם, ועי' בס' מיני תרגומא פ' ואתחנן, וקב הישר פ"ו, ועמ"ש בזה בזה"ק סו"פ בחקותי, ובב"ב דקט"ז מפני מה נאמר שכיבה בדוד ולא מיתה מפני שהניח בן צדיק, וז"ש יעקב ליוסף ושכבתי עם אבותי לרמז שאינו נקרא. מת רק שוכב כמ"ש אם תשכב לא תפחד, ושכבת וערבה שנתך:

שם שים נא ידך וגי' אנכי אעשה כדבריך, ויאמר השבעה לי, עי' באוה"ח דכבר השביע לו דאמר אנכי אעשה כדבריך, ושימת יד לירך הוא שבועה כמ"ש רש"י, וי"ל דההלכה כיבוד משל אב, והיכי דלית לי' לאב ויש לבן חייב הבן לזון אביו עתו"ס קידושין דל"ב ד"ה אורי לי', ויש פלוגתא בזה אי הא דחייב מצד כיבוד או מטעם צדקה דענייך קודמין, ועי' ביו"ד סי' ר"מ סעיף ה' וגם כאן יש לבן, שיש ביד יוסף לעשות ולשאת אותו לקברי אבותיו ולאב אין לו כח הזה, ופליגי דיעקב סובר דהוא משום צדקה ולכן ביקש שישבע לו דאין בזה משום חיוב כיבוד, ויוסף סובר דהוא מטעם כיבוד והוא מושבע ועומד, וגם אין השבועה חל דאין שבועה חל על דבר מצוה, וז"ש אעשה כדבריך דאני מושבע לעשות כדבריך, אבל יעקב אחר השבעה לי כי הוא רק מצד צדקה:

שם רש"י חסד שעושין עם מתים חסד של אמת, וקשה דלקמן (מ"ח כ"ב) ואני נתתי שכם כ' רש"י לפי שאתה טורח להתעסק בי נותן לך שכר א"כ הי' לו גמול ערא"ם ושפ"ח, ובס' שמע שלמה כ' דה"פ אינו מצפה החי שיקום המת לשלם לו גמול, וכן יעקב אמר ליוסף אתה צריך ב' דברים אחר מותך א' מקום לקבור בארץ גם מי שיעלך לשם, ובשכר שאתה מוליכני לארץ איני נותן לך שום גמול, ורק הוא חסד של אמת שלא אקום מהקבר לשאת אותך ממצרים, אבל עבור מה שטורח אתה לדבר לפרעה שאקבר בארץ, ע"ז שלמתי לך גמול בחיי לתת לך שכם ע"ש, ועשו"ת כתב סופר יו"ד סי' ק"פ, שהקשה הלא קבורה משום בזיוני דחיים, ואפ"ת משום כפרה עי' סנהדרין מ"ו ב', ח"ח הא לא יכחיש אדם שהוא בזיון דחיים ג"כ, וא"כ לא הוי חסד של אמת הקבורה, וכ' דחסד ש"א הוא שבוחר לו קבר לפי כבודו, שאין בו תועלת לחיים רק להטמינו בארץ שלא יראה קלונו ויבוא בזיון להחיים, ויעקב ביקש אל נא תקברני במצרים רק אצל אבותיו זה חסד ש"א, וזה כוונת המדרש רודף צדקה וחסד זה אברהם שגמל חסד שקבר שרה, וקשה וכי קודם לכן לא הי' קוברים מתיהם, רק מה שטרח והמציא קבר הראוי' לה במערת המכפלה זה חסד ע"ש ובס' לחמי תודה דקנ"ט בזה:

ובתשובות הרשב"א סי' שס"ט במי שצוה שיוליכו אותו לקברו במקום אבותיו, וא"א מפני הסרחון מותר לתת עליו סיד לעכל הבשר מהר, דבזיון ליכא דצוה מפני כבודו, וצער ג"כ ליכא וראי' מחניטה שחנט יוסף לאביו ש"מ שאינו מרגיש, והובא להלכה ביו"ד סי' שס"ג ועי' ג"כ בתוספות יו"ט פ"ב מ"ח דאבות דאין המת מרגיש כלום, וכוונת רז"ל שקשה רימה לחת שהנפש קשה לו כשרואה רימה שולט בגופו ורק נפשו עליו תאבל ע"ש ופי' בס' נשמת חיים לר'