פרדס יוסף בראשית רסז

ז) כי נבלה. עי' מהרש"א ב"ב ט"ז ב' בזה:

יב) הרבו עלי מוהר. ערש"י ורמב"ן ובס' מלא העומר שרמז שיהי' דברים הנקנין באמירה. ואשר תאמרו אלי אתן וכמ"ש בכתובות ק"ב א' ועשו"ת שואל ומשיב קמא ח"א סי' קכ"ו. חמסן היינו יהיב דמי, אף אי נימא דבישראל עובר בלאו ורק לאינשי בלא דמי משמע כמ"ש בסי' ל"ד ושנ"ט. ועי' ב"ש סי' כ"ח סק"ב, אבל כ"ז בישראל אבל בעכו"ם ודאי כל דיהיב דמי ל"ש גבי' לא תחמוד דבל"ת כתיב רעך ועכו"ם אינו בכלל, וגם לטעם של החכ"צ סי' כ"ו אף דהתורה נאמרה לישראל מ"מ אסרה גזילת עכו"ם שלא יקנה ישראל אכזריות, א"כ כל שנותן דמים, הרי גם לישראל לא נפסל לעדות משום דלאינשי בלא דמי משמע שזה לאו, א"כ מכ"ש של"ש אכזריות בזה ולא הזהיר על אכזריות קלה כזה בעכו"ם, ובזה נ"ל שק' למ"ל קרא דודבק באשתו ולא באשת חבירו בב"נ ת"ל דהוא גזילה, וכמ"ש הרמב"ם בפ"ט הי"ד ממלכים שמפני זה אנשי שכם נתחייבו הריגה שהרי שכם גזל והי' להם לדונו במיתה ע"ש, וא"כ ת"ל דמקרי גזילה, ולפמ"ש א"ש דנ"מ אם הי' העכו"ם מוחל לו או נותן לו דמים והי' מותר, ולכך אמרה תורה דאסור משום ודבק באשתו ולא באשת חבירו ול"מ מחילה:

ובזה נ"ל מה שחמור בא ליעקב ואמר הרבו עלי מוהר ומתן, היינו דרצה להתנצל על הגזילה ואמר דרוצה לקנות בדמים. וע"ז השיבו בני יעקב בערמה אשר טמא את דינה אחותם, והיינו משני טעמים דנהי דבב"נ כל שנתן דמים אין חטא, אבל הם הי' להם דין ישראל, וז"ש כי נבלה עשה בישראל והיינו דישראל אסור בלי מילה וקידושין ול"מ דמים, וגם דבעת שבא עלי' לא בא בטענת דמים, ובעל אותה ואח"כ רצה ליתן לה מוהר ומתן וכבר נתחייב מעת שבא אלי', וז"ש הכזונה כו'. ובשו"ת אבני נזר או"ח סי' שכ"ד אות ל' כ' ואני חושב בו סברא די"ל ב"נ מוזהר אף בדיהיב דמי דהרמב"ן פ' וישלח כ' ב"נ מצווים על הדינים היינו דיני אונאה גניבה וכו' ולישראל הם הרבה מצות ולב"נ הם מצוה א' כן י"ל בין יהיב דמי בין לא יהיב הכל בב"נ אזהרה א' גזל, ולישראל נתחלק לשתים גזל וחמדה, לכן בב"נ אף בדיהיב דמי מוזהר על גזל דהא אזהרה אחת הוא עכ"ל:

ובחתם סופר בליקוטים סי' י"ד כ' שפלוגתת רמב"ם ורמב"ן כאן הוא עפ"מ שמסופק בתשו' הרמ"א סי' יו"ד הא דב"נ מצווה על דינים אי הציווי שכל מלך יחקוק לו משפטים לפי רצונו ואז אותו הדין הוא דין תורה לב"נ, או שהם מחויבים לדין ממש כדין התורה בשומרים וגניבה וכו' וזה לא נכנס בפלוגתת הר"ם ורמב"ן. ורק בהא פליגו דר"מ ס"ל דכל אלו נכללו במשמעות מצות גזל והכוונה גזל וכל אביזריי' ונשאר מצות דינים והוא להושיב דיינים בעיר שידונו איש את רעהו, ולפי"ז ב"נ נהרג על זה שהרי דינים א' מז' מצות ונהרג, ומפני זה נתחייבו אנשי שכם הריגה על שלא דנו אדוניהם שכם שגזל את דינה. ורמב"ן ס"ל גזל כמשמעו ודינים כולל שאר דינים כולם שומרים וכו', וכולל נמי להושיב דיינים אבל אין נהרגין רק על הדינים ממש ולא אלהושיב דיינים שהרי אין ב"נ נהרג על שוא"ת, אם לא הושיב דיינים וגם לא דנו לשכם, ועוד אלו הי' כן איך כעס יעקב על שמעון ולוי על שהרגו את החייבים מיתה עש"ה, ועי' בלח"מ דמ"מ יש ביטול בקום ועשה היינו שלא יעות משפט, אך איך נתחייבו אנשי שכם הריגה על שלא שפטו את שכם והרי לא עשו רק שלא הושיבו דיינים והוי בשוא"ת, וי"ל כמו דגוי ששבת ח"מ ואינו נהרג בב"ד להר"מ דהוי בשוא"ת וה"נ נתחייבו אנשי שכם מיתה על שלא דנוהו, אבל אין מצוה על הב"ד להורגם וכיון דנתחייבו עכ"פ מיתה אין אשם על שמעון ולוי שהרגו מי שנתחייב מיתה. ומ"מ לפי שלא נתחייבו בב"ד כעס יעקב על שהכניסו עצמם לסכנה על מצוה שאינה מוטלת עליהם. וא"ש קו' רמב"ן:

ועי' ג"כ בחדושי הר"ן סנהדרין שהק' כיון דחמור הי' נשיא לא הי' יכולין לדין את שכם מחמת יראה והי' סכ"נ וא"כ אמאי נתחייבו מיתה. ועי' בחמדת ישראל בקונ' נר מצוה בדיני ב"נ אות ל"ז שהביא מזרחי דבב"נ לא כ' וחי בהם צריך לקיים אף במקום סכנה (פ"ש בפ' שמות ד' כ"ד) וא"ש דהי' להם לסכן עצמם לקיים מצות דינים, ועי' בבעה"ת תולדות (כ"ה כ"ה) דעשו לא נימל מחמת שנולד אדמוני ולא מל אותו יצחק לשמונה שמא לא נבלע בו דמים והוי סכנה, ולהמזרחי ק' הא בב"נ מחויב אף במקום סכנה פ"ש, ובענין גר תושב אי הוי בכלל עכו"ם לענין שאסור בתורה ולענין אי מטמא באוהל ע"ש וערמב"ם פ"א ה"ו מכלי מקדש. ופי"ב ה"י מא"ב וברמב"ן פנחס. ובר"מ