אוצר המלך עט

שם דהיכי דרויח הבן והאב לית לי' כייפינן להבן ושקלי מיני' בתורת צדקה. ויהבינן לאבוה כי הא דרבא כפוה לרנב"א כו' עיין שם. ומדוע יגרע כותב נכסיו לבנו מכל אדם דכייפינן לבן ליתן לאב היכי דלית לי', וצ"ל דחכמי אושא סוברים דמצות עשה שמתן שכרן בצדה אין ב"ד כופין, ואף על צדקה אין כופין, ע"כ שפיר אמרו דבכותב נכסיו בזו דוקא כופין לזונו מנכסיו דאדעתא דהכי נתן הא לאו הכי לא. [ועיין שם בתוס' בקדושין במה דהביאו מירושלמי מעובדא דרבי יונתן דאתי ההוא גברא ונשקי' כו' עיין שם, והוא ממש אותה הגמרא דפרק נערה עיין שם אך בענין אחר.] ולפי זה אתי שפיר דכיון דס"ל לחכמי אושא שא דב"ד אין כופין על מצות עשה שמתן שכרה בצדה, א"כ גם אתלמוד תורה אין כופין ושפיר תקנו דמן י"ב שנים ואילך יורד עמו לחייו. אכן רבינו דפוסק [בפרק ו' מהל' מתנת עניים] דכופין על צדקה עד שיתן [ועיין בפרק ה' מהלכות ממרים הלכה ט"ו כתב גם המבזה אביו דמכין אותו מכות מרדות. נראה ג"כ דס"ל דאף על מצות עשה שמתן שכרה בצדה מכין אותו] והיינו דס"ל דאף על מצות עשה שמתן שכרה בצדה כופין. ע"כ השמיט הך תקנתא דאושא דמן י"ב שנים ואילך יורד עמו לחייו דפשיטא דכופין כדין כל מצות עשה ואפי' בשנת י"ב כדין מצות עשה דרבנן, כן נראה נכון

פרק ג' הלכה ג'

אין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שתורה כנגד תלמוד תורה אלא תלמוד תורה כנגד כל המצות כולן. שהתלמוד מביא לידי מעשה. לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום: עיין מה שכתבתי לעיל [פרק א' הלכה י"ג] בס"ד לבאר בזה דתלמוד גדול או מעשה גדול דהוא פלוגתא דתנאי בספ"ק דקדושין [ד"מ ע"ב] תלוי ועומד בפלוגתת תנאי בפרק הי' נוטל בסוטה [דכ"א ע"א] אם הנשים מצוות גם כן אתלמוד מורה או לא עיי"ש

ובזה אמרתי בסייעתא דשמיא לפי קט שכלי להבין דברי חכמים וחידותם בפרק ח' שרצים בשבת [דק"ח ע"א] בעובדא דשמואל וקרנא הוי יתבי אגודא דנהר מלכא חזינהו למיא דקאזלי ועכירי אמר גברא אתי ממערבא כו' אזל אשכחי' לרב אמר לי' מניין שאין כותבין תפילין אלא על גבי עור בהמה טהורה אמר לי' דכתב למען תהי' תורת ד' בפיך מן המותר בפיך מנין לדם שהוא אדום שנאמר ויראו מואב מנגד המים אדומים כדם. מנין למילה שבאותו מקום נאמר כאן ערלתו ונאמר להלן ערלתו מה להלן דבר שעושה פרי כו', ואין מובן ענין ג' שאלות הללו כי אם הוא בא לנסותו לא מצא שאלות אחרות עמוקות מאלה ועיין בבכור שור ז"ל ובשאר מפרשים מה שכ' לפרש בזה לפי דעתם. וגם אנכי מזקנים אתבונן לילך בנתיבתם לפרש איך כל השאלות אל מקום אחד ילכו בלכתם להוכיח את רב על כי לא טוב עשה. ואם אולי אין הדברים כנים בכוונתם, הנה הקב"ה חדי בפלפולא, וכי הוא זה

דבאמת יש להבין על רב דאתי מארץ ישראל לבבל והרי משרע"ה ביקש לבוא לארץ ישראל, ואמרו בפ"ק דסוטה [די"ד ע"א] וכי לאכול מפרי' כו' אלא ביקש לקיים המצות התלוים בארץ ואיך רב לא חייש לזה ועזב ארץ ישראל והמצוות התלוים בה לילך לבבל. רק י"ל דהלך להרבות תורה בבבל. וכדאמרינן בפרק בתרא דיומא [דפ"ז ע"ב] דלא איפייס כי היכא דליזיל וליגמר אורייתא בבבל וכן בפ"ק דגיטין [ד"ו ע"א] אמרינן בבל כארץ ישראל לגיטין מכי אתא רב לבבל, ופירש"י מכי אתא רב וקבע ישיבה בסורא. וס"ל לרב כמאן דאמר תלמוד גדול ממעשה, ע"כ הניח מצות המעשיות שיקיים בארץ ישראל ובחר לו לילך לבבל ללמוד תורה, והנה שמואל וקרנא דיתבי אגודא דנהר מלכא יפלא איך עזבו לימוד התורה והלכו לנוע אגודא דנהר. וצ"ל דהי' להם איזה דבר מצוה לעשות שם וס"ל מעשה גדול ע"כ. הפסיקו מללמוד לילך לעשות המצוה והנה בראותם רב דאתי ממערבא לבבל, ע"כ היינו דס"ל תלמוד גדול והני מצות המעשיות. ע"כ בא אליו קרנא להוכיח דלא כותי' אלא מעשה גדול, ורב הסכים על ידו דבאמת חזר בו. וכמו שכתבתי לעיל ופרק א' הלכה י"ג] בסייעתא דשמיא דרב ס"ל מעשה גדול עיין שם

והביא ראי' ראשונה מנין שאין כותבין תפילין אלא על גבי עור בהמה טהורה אמר לי' מקרא דלמען כו' והנה בפ"ק דקדושין דל"ה ע"א] דרשינן מקרא דלמען כו' להקיש כל התורה כולה לתפילין מה תפילין מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות אף כל כו. וא"כ מנא לן שאין