אוצר המלך סג

מעשיהם מ"מ עלינו לעשות מה שנוכל באיסור המפורש ולא להניחם שוגנים כדי שלא יהיו מזידין, אבל ודאי במקום שאין ידינו תקופה ואפי' אם נמחה בהם לא נפרשם, כי אין בנו כח לעונשם עד דפרשי, ח"כ מה יועילו מחאתינו ומדוע נשוים מזידין. וא"כ לא קשה מידי מגמרא דשבת וכן בהך דמנשה שהרי לא הי' בידם כח למונעם ולעונשם עד דפרשי, וידוע הי' להם דאי אמרו לא מקבלי. ע"כ נמנעו ולא אמרו כן נראה ברור. ובזה נסתלקה קושיית מהר"ש יפה ביפה תואר [ר"פ צ"ו] והובא בעפרא דארעא שם. אהא דאיתא במדרש שם שהי' אהרן נוטל העגל ופותרו לפניהם ואמר לו משה מה עשה לך העם הזה מוטב שידונו שוגנים כו'. והרי בדבר המפורש בתורה לא אמרינן הכי עיין שם. ולמה שכתבתי לא קשה מידי. וזה ברור

הלכה ח

המוכיח את חבירו. תחלה לא ידבר לו קשות פד שיכלימנו, שנאמר ולא תשא עליו חטא, כך אמרו חכמים יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות, ת"ל ולא תשא עליו חטא מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכ"ש ברבים, אע"פ שהמכלים את חבירו אינו לוקה עליו, עון גדול הוא, כך אמרו חכמים המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה"ב לפיכך צריך אדם להזהר שצא לבייש חבירו ברבים בין קטן בין גדול ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו, במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחבירו, אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו, ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים בישראל. נסתפקתי היכי דלא חזר בו גם על ידי הכלמה אם רשאי כל אדם המוכיח להכותו עד שיחזור בו. והנה במשנה פרק בן סורר [דף ע"א] נחשבו רק עבירות פרטיים שנית להצילו בנפשו של העובר לאדם הרואה, מיהו י"ל לאותן העבירות הפרטיים ניתן רשות להרגו ולהצילו בנפשו אבל להכותו בלבד י"ל אף בכל העבירות נתן רשות. ולכאורה בדוכתי טובי משמע דרק לב"ד או לשלוחם ניתן רשות להכות. וכן משמע פ"ב דמכות [ד"ח ע"א] מה חטיבת עצים רשות אף כל רשות יצא האב כו' ושליח ב"ד עיין שם. משמע נמי דוקא לשליח ב"ד מצוה לרדות בעוברי עבירה אבל לא לכל אדם. מיהו י"ל התם היינו אחר שכבר עבר לרדתו לעונש על מעשה הרע שעשה. אכל להכותו טרם עשייתו למונעו מלעשות בזו י"ל דכל אנשים שוים בדבר, (וכהאי גונא חלקו התוס' רפ"ח דנזיר [ד"כ ע"ב] ד"ה ר"י עיין שם היטב] להכותו כמו שהם רשאים לבזותו

ואדרבה יש להביא ראי' מפ"ב דמכות שם להיפך. דבגמרא פריך על יצא אב הרודה את בנו. נימא כיון דאלו גמיר לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה ומשני אע"ג דגמיר מצוה קעביד דכתיב ייסר בנך כו'. והקשו התוס' ד"ה אע"ג דבשליח ב"ד ליכא למימר נמי כיון דאלו לא חטא לאו מצוה כו'. דא"כ לאו שליח ב"ד מיקרי כלל אבל הא קשה משליח ב"ד נימא כיון דאלו לקה כבר לאו מצוה הוא כו' עיין שם מה שדחקו לתרץ. וקשה מה קשה להו אימר מיירי בשליח ב"ד הבא להכות אדם שאינו רוצה לעשות מצות, דקיי"ל בכתובות [דפ"ו ע"א] מכין אותו עד שתצא נפשו באומר סוכה איני עושה כו' עיין שם. וא"כ לא קשה מידי משליח ב"ד דממ"נ אם כבר רצה לעשות המצוה הרי לאו שליח ב"ד מיקרי כלל, וכדכתבו התוס' באי לא חטא. ואם לא רצה לעשות המצוה אפי' כבר לקה על ידי אחר מ"מ כל זמן שאיט רוצה לעשות המצוה מצוה להכותו דהא מכין אותו עד שתצא נפשו ומאי מקשי התוס' ועל כרחך דאי אפשר לומר דמיירי מתניתין בהכאה כהאי גונא דא"כ מאי שנא שליח ב"ד דהא בזו יש רשות לכל אדם להכותו כדי שיעשה המצוה. ומאי שנא דנקט רק שליח ב"ד. וע"כ דמיירי להלקותו לעונש על עבירתו שעבר דבזו בעינן דוקא שליח ב"ד. כיון דליכא בזה לתא דמצות תוכחה שהרי כבר עבר ומה שעבר אין. וא"כ שפיר הקשו התוס' דא"כ נימא אי לא חטא כו' ואתי שפיר. ומוכח דבלהכות על מצות עשה לאומר סוכה איני עושה, וכהאי גונא רשות ומצוה על כל אדם כמו דרשאי ומצוה להכלימו לבזותו

[ועיין בים של שלמה ופ"ג דב"ק סי' ס"ט] שכתב ג"כ בפשיטות דרשאי להכותו והביא כן בשם התרומת הדשן ובשם הרא"ש, וכתב דכן