אוצר המלך נה

חרישה כו' תורה מה תהא עלי' וכלפי לאיי, וכדומה שראיתי באיזה חיבור העיר בזה ואינני זוכר באיזה חיבור

ומה דנראה לי, דאדרבא ר' ישמעאל ור"ש בן יוחאי לשיטתייהו קאזלי. דודאי אף לר' ישמעאל דוהגית יום ולילה חובה מ"מ שרי לבטל לאומנות וכמו שנתבאר דאם אין קמח אין תורה. וכן משמע שם במנחות דתנא דבי ר"י דברי תורה לח יהיו עליך חובה ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהם ופירשו התוס' שם ד"ה לא דר"ל שלא יהא חובה לעסוק אלא בהם ואי אתה רשאי לפטור שלא לעסוק בהם כלל. אלא יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ ע"כ. הרי דאף לר' ישמעאל דאי אתה רשאי לפטור עצמך מהם ובכל עת ובכל שעה החיוב. מ"מ לא יהיו עליך חובה רק יעסוק גם בדרך ארץ. וכמו דאמר ר' ישמעאל הנהג בהם מנהג דרך ארץ ואף דעושין רצונו של מקום לח יסמוך על זה שיהא מלאכתו נעשית טל ידי אחרים כי אין לסמוך על הנס. ואף כי מגיע לו שכר למצותו מ"מ שכר מצוה בהאי עלמא ליכא כנודע

אך הנה בפ"ק דב"ק [ד"ט ע"ב] אמרי' למצוה עד שליש משלו מכין ואילך משל הקב"ה. ופירש"י ותוס' דר"ל עד שליש שהוא מצווה עליו בזו משלו ואין לו שכר בהאי עלמא דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. מכאן ואילך שהוא יותר ממה שמצווה ומוסיף מדילי' מוסיפין לו שכרו בהאי עלמא ע"ש. וראיתי בראש ספר מנחה חדשה בקונטרס שמן למנחה ד"ב ע"ב כתב וזה לשונו וכתבנו במק"א בשם מזה"כ הובא בבד"ה חו"מ סי' ב' וכ"כ כל גדולי המחברים ומהם בי"ב הביאו האלגאזי בסא"ע דעל לפנים משוה"ד יש לו שכר מצוה בהאי עלמא כו' ע"כ. ובמחילת כבודו נתיבש במדרש הנעלם ונעלם ממנו בגלוי ומבואר בתלמודין בב"ק שם כנ"ל דעל מה שעושה לפנים משורת הדין ויותר מחיובו שכרו בהאי עלמא]. ולפי זה יובן דר' ישמעאל דס"ל והגית יומם ולילה חובה וא"כ שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ע"כ אמר הנהג בהם מנהג דרך ארץ כי אם לא כן תבטל תורה באין קמח ומצינו ביטולה של תורה זה קיומה, אכן ר"ש בן יוחאי לטעמי' דס"ל בק"ש שחרית וערבית קיים לא ימיש. וא"כ זה הלומד כל היום הרי עושה לפנים משוה"ד ויש שכר לפעולתו בהאי עלמא. ע"כ ס"ל דלא יחרוש בשעת חרישה כו' דא"כ תורה מה תהא עלי'. אלא יסמוך כי כשישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים דשכרו גם בהאי עלמא וכאמור. וא"ש: פרק ו' הלכה ה'

כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך. ואין לוקין על לאו זה רפי שאין בו מעשה, ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב, אבל המכה את חבירו והמחרפו אע"פ שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא: הנה מצאנו בהרבה מקומות התירו לעבור על איסור בשביל שלא יבואו לידי שנאה. וכן בסוף פרק הבא על יבמתו [דמ"ה ע"ב מותר לאדם לשנות מפני דרכי שלום כו' ע"ש. מיהו י"ל דשאני התם דזה לא נחשב לדבר שקר כלל כשאומר מפני השלום ונמצא אינו עובר כלל על דובר שקר. ובהחולץ [דמ"ד ע"א] תניא וקראו לו זקני עירו כו' ודברו אליו מלמד שמשיאין לו עצה הוגנת לו שאם הי' הוא ילד והיא זקנה כו' אומרים לו כו' כלך אצל שכמותך ואל תשים קטטה בביתך כו' ע"ש. מבואר ג"כ דאע"ג דאסקינן בפ"ב דיבמות [דכ"א ע"א] דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא. ובהמגרש [דפ"ג ע"א] בפלוגתא דר"א וחכמים במגרש חוץ מפלוני פריך התם ר"ט הרי שהלכה ונשאת לאחיו כו' אין זה עוקר כו' עוקר ס"ד אלא אין זה מתנה לעקור דבר מן התורה ופריך על זה מתנה לא סגי דלא מנסבא כו'. משמע הא אי מתנה בפירוש שתנשא לאחיו של פלוני ולא לפלוני הוי מחנה לעקור דבר מן התורה, ואע"ג דאפשר בחליצה מ"מ הוי עוקר דבר מן התורה כשעוקר שלא לייבם [ואם כי דבר זה פשוט. הבאתי ראיות לזה לפי שראיתי להרדב"ז ז"ל בדפוס חדש חלק א' סי' נ"ו נשאל בנשבע שלא להתייבם אם חלה. והשיב דחלה. דלא אמרינן אין שבועה חלה לבטל מצוה אלא כגון סוכה לולב ודומיהן שאין להם תקנה בקיומם בדרך אחר. לאפוקי האי אף למ"ד מצות יבום קודמת אפשר נמי בחליצה ואינו נשבע לעקור דבר מן התורה ע"כ דבריו יעיין שם ובסימני [קי"ד וש"ס]. וצ"ע בעיני מהנך סוגיות דהמגרש ופרק ב' דיבמות שהבאתי. שנתבאר דמקרי מתנה לעקור דבר מן התורה כשמתנה שלא להתייבם. ואף לענין עשה דוחה ל"ת לא מקרי אפשר בחליצה וכנתבאר]