אוצר המלך לג

הרי שנתנבא לבטל מקצת מצוה שצוה ד' א"כ הרי נבואתו כולה שקרית מה לי היו דבריו בענייני העולם מה לי היו דבריו לבטל מצוה שלימה מה לי היו דבריו לבטל מקצת מצוה מה לי הי' דבריו אפי' לקיים מצוה בין כך ובין כך כיון שמצאנוהו שקר ונודע לנו שנבואו שקרית הרי זה נביא שקר ויחנק. רק דבגמרא קאמר בשנתנבא על קיום מקצת וביטול מקצת דשאר מצות והיינו שאמר שד' צוהו להזהיר העם לקיים מקצח מצוה אחת ולבטל מקצתה

והנה חצי הנבואה היינו שד' צוהו לקיים מקצת מצוה זו אמת שכך היתה נבואת הנביאים וכמו שאמר מלאכי זכרו תורת משה עבדי וכמו שכתב רבינו כאן הלכה ב"ן. אבל חצי נבואתו הב' במה שאמר שד' צוהו לבטל מקצת מצוה זו ודאי שקר שהרי אי אפשר שיצוה ד' כן. ונמצא נבואתו חצי אמת וחצי שקר ובזו דרשו ז"ל דפטור מקרא דכי יזיד וגו' ודרשינן דבר ולא חצי דבר והיינו בגונא דהכא שהחצי הנבואה אמת וחצי שקר לא חייבתו תורה חנק. אכן כאן בדברי רבינו שהנביא התנבא פירוש אחר במצוה שלא שמענו אותי פירוש ממשה רבינו או שאמר שאותן מצות שנצטוו ישראל אינן לדורי דורות אע"ג דגם זה לא ביטל אלא מקצת מצוה מ"מ הרי נבואתו כולה שקרית שהרי הוא לא ניבא לקיים המצות אלא שניבא שבאותה מצוה ששמענו מפי משרע"ה כך פירושה או על כך זמן ניתנה. ונמצא נבואתו זו כולה שקרית שהרי אי אפשר שיהי' פירוש אחר במצוה זו או רק על זמן. וכיון שנודע לנו שנבואתו שקרית בהכרח יפה כתב רבינו דיחנק כדין נביא השקר שהרי נודע אצלינו שכל נבואתו שהתנבא והיינו שהתנבא בפירוש המצוה זה הכל שקר שאי אפשר שיצוהו השם כן ולא פטרו חכמים אלא בנתנבא חצי דבר שקר וחצי דבר אמת ומיעוטא דדבר ולא חצי דבר. משא"כ הכא דברי רבינו נכונים וברורים לפי ענ"ד. וכל זה פשוט וברור לפענ"ד והכברתי מלין להוציא חלבו של הרב לחם משנה שהניח בצ"ע: ב"ה הלכות דעות פרק ב' הלכה ו'

אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי ולא יהי' אחד בפה ואחד בלב אלא תוכו כברו והענין שבלב הוא הדבר שבפה. ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הנכרי כיצד לא ימכור לנכרי בעיר נבילהה במקום בשר שחוטה ולא מנעל של מתה במקום מנעל של שחוטה. ולא יסרהב בחבירו שיאכל אצלו והוא יודע שאינו אוכל ולא ירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל ולא יפתח לו חביות שהוא צריך לפותחן למוכרן כדי לפתותו שבשביל כבודו פתח כו': הוא מפרק גיד הנשה [דצ"ה ע"א] ולא יפתח לו חביות המכורות לחנוני אלא א"כ הודיעהו ולא יאמר לו כו' ואם בשביל כבודו מותר איני כו' פירש"י בשביל כבודו של אורח להודיע לבריות שחביב עליו ביותר ע"כ. והנה משמע דקאי גם ארישא דלא יפתח לו חביות דאם בשביל כבודו מותר וכבר תמה כן הרב כסף משנה ולא תירץ כלום. ומאי דנראה ל דרבינו הוקשה לו בגמרא בתר הכי דפריך מעולא דאיקלע לבי רב יהודא ופתח לו חביות המכורות לחנוני ומשני ר"י אודעי' אי נמי שאני עולא דחביב כו'. ומאי טעמא לא משני לי' נמי ר"י בשביל כבודי דעולא עביד הכי. וצ"ל דבאמת בשביל כבודו שפיר דמי והא ודאי ופשוט לכל דלא דמי מכבד בעבור חבירו בממונו ולא איכפת לי' גם הפסידו בשביל חבירו למכבד חבירו בלבד ובדבר שאין בו הפסד ממון. וא"כ עדיין קשה משום כבודו מי שרי והא עדיין יש כאן גניבת דעת שזה סבור שהוא ממונו בשבילו ובאמת אין רצונו להפסיד ממונו בשבילו רק לכבדו בלבד ואיך ס"ד דשרי בכהאי גונא תנא. דודאי אפי' הוא סבור שמכבדו בכבוד גדול ובאמת אינו אלא כבוד קטן נמי יש כאן גניבת דעת וכדהא דשמעי' דמר שמואל דיהיב טריפה בחזקת כשרה אע"ג דגם טריפה שוה איזה סך רק שהכשרה יקר ממנו. וראי' מדתנן ספ"ב דמכות [די"ב ע"ב] כיוצא בו רוצח שגלה לעיר מקלטו ורצו אנשי העיר לכבדו יאמר להם רוצח אני כו' ובהר"ש [ספ"ו דשביעית משנה ח] כתב בשם הירושלמי עלה דהך מתניתין אמר ר"י הדא בר נש דתני חדא מכילתא ואזיל לאתר ואינון מוקרין לי' בגין תרתי צריך לומר להו חדא