אוצר המלך לא

הוי בזיון יותר. ובזו אפשר דאסור לבזות בידים ולעשות איסור בידים בשביל בזיון יותר דיהי' ממילא

אבל הי' נראה לי להביא ראי' דשרי מפרק הנזקין [דנ"ז ע"ב] במעשה דד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון הרגישו בעצמם למה הם מתבקשים כו' קפצו כולם ונפלו לים כו' עיין שם. וכתבו התוס' והא דאמר מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל בעצמו הכא יראים היו מיסורין כדאמרינן אלמלא נגדוהו לחנני' מישראל ועזרי' פלחו לצלמא עכ"ל. הרי להדיא דכיון שהיו יראים מיסורין קשים ומרים ממיתה היו רשאים להמית עצמם ולהפיל עצמם לים בידים אע"ג דאסור לחבל בעצמו. הכי נמי דכותי' רשאים לאבד ולשרוף הכתבי קודש בידים כדי שלא יבואו לידי בזיון יותר גדול מזה על ידי העכו"ם. (דברים אלו כאן שלא כסדרן. איברא באמת דברי התוס' במה שכתבו לחלק בין הכא להך דמוטב שלא יטלנה מי שנתנה כו' דשאני הכא דחששו ליסורין צ"ע דהא בע"ז [די"ח ע"א] איתא להא דמוטב כו' אמעשה דר' חנניא בן תרדיון עיין שם והתם נמי הרי כשלא ופתח פיו לחבל בעצמו הי' סובל יסורין ביותר ואפי' הכי אמר מוטב כו' ואל יחבל בעצמו. רק דכוונת התוס' דאותם ילדים היו יראים פן ייסרום עד שיוכרחו לעבור ובכהאי גונא שרי לחבל בעצמו כדי שלא יעבור עבירה וזה מבואר היטב למעיין בתוס' וכן מבואר בתוס' ע"ז שם ד"ה ואל עיין שם. וא"כ אדרבא מוכח מגמרא דע"ז בר"ח בן תרדיון דאע"ג דהי' סובל יסורין ביותר כשלא חבל בעצמו מ"מ לא רצה לחבל בעצמו. והכי נמי דכותי' גבי שם אע"ג דיתבזה ביותר כשלא ישרפנו מ"מ אסור לשרוף בידים [ועיין אבן השוהם סי' י"ד]

ועוד נראה לי להביא ראי' דאסור מפ"ק דע"ז (די"ג ע"ב] בהא דמקדיש בזמן הזה דבהמה תעקר ואיזהו עיקור נועל דלת בפני' והיא מתה וקאמר טעמא משום בזיון קדשים כשיניחנה עקורה דיהי' נראה בזיונה לזמן מרובה ופריך ולשוי' גיסטרא ומשני אמר אביי אמר קרא ונתצתם כו' לא תעשון כן כו' עיין שם. הרי דאע"ג דסוף שתמות הבהמה מרעב ויהי' ביזוי קדשים ולאו דלא תעשון כן וגם יהי' עוד יותר שלא תמות תיכף רק תשתהה עוד ותצטער ברעב טרם תמות ויש ביזוי קדשים ואיסור דלא תעשון כן יותר ואפי' הכי עדיף מלשוי' גיסטרא בידים ולעבור אלאו דלא תעשון כו'. הכי נמי דכותי' אע"ג דיהי' ביזוי יותר כשיגנזום מ"מ עדיף לגונזם מלשרפם ביד ולעבור בידים אלאו דואבדתם את שמם לא תעשון כן כו'. כן נראה לענ"ד

ועוד בר מן דין נראה לי דאפי' תימא דשרי לשרוף ביד כדי דלא יהי' בזיון יותר ממילא זהו רק כשהבזיון ממילא ברור כמו בשריפה עכשיו. אבל הכא אין הבזיון הבא על ידי עכו"ם ברור כל כך דאפשר שלא יטלום העכו"ם. והשריפה והאיבוד שהוא עושה כעת ברור ודאי נראה לי דדמי להא דהשיב גינאי נהרא לר"פ בן יאיר בפ"ק דחולין [ד"ז ע"א] דרפב"י הוי אזיל לפדיון שבוים פגע בגינאי נהרא א"ל חלוק לי מימך א"ל כו' אתה ספק עושה ספק אינו עושה אני ודאי עושה כו' עיין שם. הרי דטעמא דא"ל גוזרני שלא יעברו כו' עיין שם במהרש"א בכונת תשובתו היתה שלפי שהוא בעל בחירה והיא מוכרחת עיין שם] הא בלאו הכי בדין טענה גינאי אני ודאי כו'. ואע"ג דהליכת רפב"י לפדיון שבוים להציל נפשות היתה מצוה רבה ממצות הנהר לה ליך ועיין בפ"ק דב"ב [ד"ח ע"ב] מה מצוה רבה פדיון שבוים עיין שם בתוס' ואפי' הכי כיון שהיא ודאי והוא ספק היא עדיפא. הכי נמי הכא לענין איבוד השם כיון דזה ודאי כשישרוף וזה ספק לקיחת העכו"ם הא עדיפא ואינו רשאי לשרוף. כן נראה לי

פרק ט הלכה א'

דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות רא תוסף פריו ולא תגרע ממנו ונאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עורם לעשות את כל דברי התורה הזאת. הא למדת שכר דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עורם וכן הוא אומר חוקה פורם לדורותיכם ונאמר רא בשמים היא. הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות או מופת ויאמר שד' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שרא שמענו ממשה או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצוה לפי זמן היו הרי