אוצר המלך כא

משום דבמצות עשה לא בעינן דרך אכילה והנאה דקיי"ל מצות לאו להנות נתנו וכנ"ל. והנה בע"ז [דמ"ז ע"א] בעי ר"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה כו' מי מאיס כלפי גבוה או לא כו'. וכתבו שם התוס' ד"ה מי דר"ל אית לי' דרבא דלולב של עכו"ם לא יטול ואם נטל כשר רק התם מיירי קודם ביטול כו' עיין שם. אכן בהר"ן שם כתב אהך איבעיא וזה לשונו ואיכא למידק כו' והאמר רבא לולב של עכו"ם לא יטול ואם נטל כשר ובר"ה אמר ר"י שופר של עכו"ם לא יתקע ואם תקע יצא כו' טעמא משום דמצות לאו להנות נתנו כו' ותירץ הראב"ד ז"ל דלכתחלה הוא דקמבעיא לי' כו' אבל הרמב"ן ז"ל כתב כו' דאפי' לפוסלו דיעבד קמבעיא לי' כו' ור"ל דמבעיא לי' הכא לית לי' דרבא ור"י אלא פשיטא לי' דכל דלהדיוט אסור למצוה נמי פסול כו' עכ"ל. מבואר מדברי הרמב"ן דר"ל פליג ארבא וס"ל מצות להנות נתנו. והנה שם בתר הכי בעי רב פפא המשתחוה לבהמה צמרה מהו לתכלת וקאמר דהיינו אבעיא דר"ל ובעי משום דהוי לי' מילי אחרינייתא עיין שם. וא"כ ר"פ נמי ע"כ לית לי' דרבא וכל דלהדיוט אסור פשיטא לי דלמצוה נמי פסול דמצות להנות נתנו רק קמבעיא לי' בכהאי גונא דצמרה וכאיבעיא דר"ל [או כאיבעיא דרמי בר חמא עיין שם]. ולפי זה יובן דשם בחולין קאמר הגמרא אליבא דכולי עלמא ע"כ לא מצי למימר הטעם דאינו יוצא ידי חובתו משום דלא שמי' אכילה דהא לרבא דס"ל מצות לאו להנות נתנו לא אכפת לן אם הוא דרך אכילה וכדברי התורת חיים הנ"ל ע"כ קאמר התם טעמא מקרא דלחם עוני אכן הכא בפסחים דקאי לר"ל ולר"פ ותרוייהו סבירא להו מצות להנות נתנו כדמוכח מהא דע"ז הנ"ל וא"כ לדידהו אף במצה בעינן דוקא כדרך הנאה ושלא כדרך הנאה לא קיים מצותו שפיר נקט רש"י אליבייהו טעמא דברייתא דאין אדם יוצא ידי חובתו טעם היותר פשוט משום דלאו שמי' אכילה ולאו דרך אכילה הוא וגם במצוה בעי דרך אכילה אליבייהו ואתי שפיר. ומה שיש לפלפל עוד בהך עניינא דשלא כדרך הנאה יתבאר בס"ד כאשר יגיענו ד' ברחמיו להלכות מאכלות אסורות כי שם מקומו: הלכה יא

ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם ואע"פ שאינן עבירות הרי וה' חילל את השם כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר כו' בגמרא איתא היכא דמי חילול השם אמר רב כגן אנא דשקילנא בשרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר כו' עיין שם. ואינו מובן מדוע נקט דוקא דשקילנא בשרא ולא קאמר דשקילנא ולא יהיבנא דמי יהי' איזה חפץ שיהי' וכמו שכתב רבינו כגון שלקח כו'. ויראה דג"כ אינו מובן מאי דקאמר רב כגון אנא ולאמר סתם כגון דשקיל בשרא כו'. ועל דרך שאמר רב נחמן בר יצחק כגון דקאמרי אינשי שרי לי' מארי לפלניא וכן כדאמרי דבי ר"י התם עיין שם. [והא דאמר ר"י נמי כגון אנא דלא מסגינא כו' ביאר יפה בספר משנת חכמים עיין שם]

ויובן דבפרק כיסוי הדם [דפ"ד ע"א] תניא א"ר אלעזר בן עזרי' מי שיש לו מנה יקח לפסו ירק עשרה מנה יקח לפסו דגים נ' מנה יקח לפסו בשר כו' אמר רב צריכים אנו לחוש לדברי זקן ופירש"י להסתפק במזונות זלים] אמר ר"י אבא ממשפחת בריאים אבל כגון אנו כו' ע"כ. לפי זה י"ל דדוקא בשר ורב דוקא אמר כגון אנא שאני ממשפחת בריאים וחושש לדברי זקן שלא לאכול בשר תמיד ולהסתפק בירק ודגים וא"כ בודאי לא הי' לוקח בשר רק לצורך החג לכבוד יו"ט ובזו דלא יהיבנא דמי לאלתר הוי חילול השם. אבל בודאי באדם הרגיל תמיד ליקח אצל אותו טבח ולוקח תמיד בהקפה עד שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול ומשלם בסוף זמן ליכא בזה חילול השם דכיון דלוקח אצלו תמיד אינו נראה כמו שרוצה לכפרו כן נראה נכון, ובזה יובן דלא קשה מידי קושיית המשנת חכמים [מ"ב אות ד] בהא דחולין [דמ"ח סע"א] דאמר לי' ריב"י לר"י אקפן אנא בשרא מטבחא עיין שם, ולפי מה שכתבתי יתכן דר' ירמי' לא הי' לוקח תמיד אצל אותם הטבחים וא"כ הוי' חילול השם בשיקיף ע"כ אמר לי' ר"י ב"י אקפן אנא שאני לוקח תמיד אצל אותם הטבחים וליכא חילול השם כשאקיף ועיין שם בפירש"י, כן נראה לי

ומה שכתב רבינו ויעשה לפנים משורת הדין. משמע מדברי רבינו דוקא תלמיד חכם צריך לעשות לפנים משורת הדין ולא כל אדם, ובאמת משמע קצת הכי בב"ק [דצ"ט סע"ב] בההוא דחזיא לי' לר' חייא דינרא ואמר לי' מעליא הוא כו'