אוצר המלך רד

ר"י דדברי ב"ש וב"ה אחד מ"מ אדר"י גופיה קשה מנ"ל דברוב מנין לא פליגי. וע"כ דלא משמע לי' שיהי' רוב מנין עדיף לב"ש מרוב בנין. וכ"ש לפ"מ שכתבתי דלא מסתבר כלל לומר דיהיו ב' עצמות גדולים המחזיקים רובע עדיפי מהרבה עצמות קטנים ואדרבא איפכא מסתברא, וכמ"ש לעיל דיותר ראוי לטמא בהרבה עצמות קטנים] בלאו הכי ג"כ לפי זה צריך לפרש מ"ש מן הגויה אהעצמות קאי, וכמ"ש התוס' נזיר שם ד"ה ת"ש ובשיטה מקובצת שם בשם הר' עזריאל ובהמאירי [שם ריש ע"ב] ד"ה רובע דר"ל מעיקר הגויה והגוף מרוב בנין כו' ע"ש. וא"כ ע"כ לפרש רוב בנין ורוב מנין, דאי רק מקצת ואיזה שיהי' אינם עיקר הגוף. ואין לומר דמן הגויה הוא תנאי נוסף שיהי' מקצת רוב בנין או רוב מנין דוקא איברים מעיקר הגוף. ועל דרך שכתב הראב"ד בפירושו לעדיות שם דמן הגויה ר"ל מירכיים ולמעלה שאין יכול לה ות זולתם ע"ש. וא"ש ג"כ דפליגי על ב"ש דהם אמרו מאיזה עצמות שיהיה. דזה אינו דא"כ סתם משנה דאהלות דלא תני מן הגויה הוא כב"ש, וזה זר דיסתום דלא כב"ה] ואפשר דמשום הכי גם ראב"ד הדר בי' דהרי שתיק לרמב"ם [שם בהל' ט"מ] בזה, וידוע דבכל מקום שלא השיגו שתיקתו כהודאה וס"ל כותיה, וצ"ל דבפירושו מפרש אליבא דר"י בתוספתא וברייתא דנזיר. וסתם משנה דאהלות דלא כותיה. ומפרש פלוגתא דב"ש וב"ה בענין אחר]. וע"כ האי מן הגויה בענין העצמות קאמר מ"ש אח"כ מרוב בנין או מרוב מנין פרושי הוא דקמפרש מאי ניהו מהגויה ועיקר הגוף. ומשום הכי לא קשיא מה דלא אמר זה באהלות. דרק הכא משום דב"ש אומרים מן העצמים ומפרש דהיינו מב' או ג' אמרו הם דהוא מהגויה ומפרשו לה. ובאהלות סגי במה שאמרו מרוב בנין או רוב מנין דהיינו מהגויה ומעיקר הגוף ומוכח דלאו מקצת קאמר

[קנב] וי"ל דהרמב"ם הכריחו לפרש במשנה שם דב"ש לא קיימי אעצמות אע"ג דבברייתא דנזיר ר"י מפרש לה אעצמות. דיש שינוי בברייתא שם מבמשנה דעדיות בדברי שמאי, דבמשנה שם איתא סתם מעצם אחד משמע איזה שיהיה וא"כ אי דברי ב"ש הוא אעצמות ואמרו מב' או מג' הוא לאפוקי מדשמאי וזה זר שיחלקו על שמאי רבם. והגם דנמצא כמה תנאים ואמוראים תלמידים חולקים על רבם וכמ"ש בפסקי מהרא"י המובא וביו"ד סי' רמ"ב] ע"ש. בהג"ה, ועי' באר שבע בחידושיו [לפרק חלק ק"י א'] ד"ה כל החולק ושאילת יעב"ץ [חלק אי סי' ה'] באורך בזה. מ"מ כפי הנראה בזה מסברא רחוק לומר כן לגבי ב"ש דמה שנתייחסו על שם שמאי מסתמא דדבריו הוא קבלה מרבו, ואי הוא מדברי עצמם ושחולקים על רבם בזר. הי"ל להזכיר שמות האומרים ולייחס הדברים על שם עצמם ולא לקרותם ב"ש. וכיוצא בו ג"כ כתבו תוס' [יבמות קי"ז א'] ד"ה לב"ה בפשיטות, ולכך הקשו מזה דאי אפשר שנחלקו ב"ה על הלל רבם ע"ש, [ומיהו בתוס' [כתובות נ"ג סע"ב] כתבו דשמא פליגי ע"ש. אבל גם הם כ' בלשון שמא ועל צד הדוחק, ומהר"י ברלין בגליון ביבמות שם ציין לתוס' כתובות והוסיף לציין לתוס' נדה י"ד רע"ב] ד"ה מאי. וראיתי בספר יד מלאכי [אות קכ"ה] כתב ותוס' נדה הנ"ל שהוא נגד תוס' יבמות ע"ש. ולדעתי פשוט דאינו ענין לזה ותוס' דיבמות לא אמרו אלא משום דקרי להו ב"ה וכמו שכתבת ותו יש לדקדק אם דברי שמאי הם גם בענין זה עצמו שבא לחלוק על דברי שניהם למה הקדים דברי תלמידיו לו, והי"ל לשנות דבריו ראשונה והי' ג"כ בזה הדברים סדורים כראוי דהוא המחמיר מכולם דאפי' מעצם אחד טמא וב"ש אומרים דוקא מב' וב"ה מקילין טפי דוקא מרוב בנין או רוב מנין, ובש"מ שם ד"ה שמאי בשם ה"ר עזריאל כתב פליג אתלמודיו והאי דאקדים מילתייהו למילתיה משום כבוד ב"ה דמסתמא מהלל רבם קבלו ע"כ. ולא זכיתי להבין דברים אלו דהרי כבר הקדים דברי תלמידיו לד' ב"ה ולמה יחוש להקדים דבריו, וגם כבר שם בריש עדיות בג' דברים שנחלקו שמאי והלל, בב' הראשונים הקדים דברי שמאי לדברי הלל עצמו וכ"ש שהי"ל להקדימו לב"ה דבכ"מ מקדימין ב"ש לב"ה. ועי' תיו"ט [פ"ג דסוכה מ"ט] ד"ה וב"ש וגם ב"ה עצמן היו מקדימין דברי ב"ש כמ"ש בעירובין [י"ג ג סוף ע"ב] ועי' בתוס' חגיגה [ט"ז סוף ע"א] ד"ה שניים [ועי' בתיו"ט שם [פ"ב סוף מ"ב] העיר מעדיות [שם משנה ג'] דהקדימו דברי הלל. ורמז למ"ש בסוכה שם וכן רמז בעדיות שם לשם. וע"ש בתוס' חדשים דר"ל דגם שם ניחא כמ"ש בסוכה שם משום דשמאי בא להוסיף ע"ש והוא תמוה דבסוכה שם ב"ש אומרים אף כו' שפיר הוכרחו להקדים דברי ב"ה דהרי ב"ש אומרים אף כו' ומוסיפין על דבריהם ואם לא יזכירו דברי