אוצר המלך קפד

גם מסתם משנה [סוף פרק ז' דאהלות] דאפי' ישבה על המשבר ההורגו פטור כל יזמן שלא יצא ראשו ע"ש. ג"כ אין ראיה לפמ"ש הרמב"ם [פ"א מרוצח הל"ט] הטעם שהוא כרודף ע"ש, והוא ג"כ בשו"ע חו"מ סי תכ"ה ס"ב]

[קכב] ואיברא דבתשובות חו"י [סימן ל"א] פירש דבריו ג"כ דרק משום הצלת אמו חשבינן ליה כרודף, דמאי שנא ממ"ש אח"כ ביצא ראשו דזהו טבעו של עולם. ובגמ' איתא דמשמיא רדפי יעו"ש, וגם בסמ"ע [שם ס"ק ח'] הרגיש בזה דמאי שנא מסיפא. וכתב וע"כ כדברי רש"י ותוס' משום דלא חשיב נפש וראיה מדמי ולדות ע"ש, אבל לשון הרמב"ם והשו"ע שם שהסמיכו זה לדין רודף וכתבו לפיכך כו' ע"ש. משמע דמדין רודף גמור אתו עלה. ומ"ש לשון כרודף היינו לפי שהוא אינו עושה זה בדעת להיות רודף. אבל מ"מ ע"י תנועת גופו תמות הרי הוא כרודף דאין צריך דעת וכונה לרדוף כמשמעות לשון רודף. ועי' בנו"ב תניינא (שם בסוף הסי'] כתב דלא נתברר לו דבר ברור ליישב זה, ולדעתי פשוט דאע"פ שטבעו של עולם הוא להיות הולד יוצא ממעי אמו ולא ישאר שם לעולם. מ"מ אין זה הכרח בטבע שיצא עכשיו. שהרי אמרו [יבמות פ' ב'] דיוכל להשתהות עד י"ב חודש. ואע"ג דעכ"פ סופו לצאת בטבעו של עולם. הרי גוסס בידי שמים דרובן למיתה תוך ג' יום ואפ"ה ההורגו עתה נהרג, וכן אפי' יבוא אלי ויאמר שאחר איזה שעות ימות זה ע"י איזה סיבה שיתחדש אז. הא ודאי שההורגו עתה שהוא בריא אולם ככל אדם נהרג עליו, וכל אדם ס פו למות. ומאי נ"מ אם אחר איזה שנים או חדשים או ימים או שעות. ורק טריפה דמחתכי סימנים וגוסס בידי אדם דאתעביד ביה מעשה אמעיטו דכבר התחיל מעשה הממית. [וכן הא דסנהדרין [פ"ה א'] ה וצא ליהרג ובא אחד והכהו וקלנו פטור כו' גברא קטילא הוא כו' במקוים שבעמך כו' יעו"ש. ובערכין [ו' סוף ע"ב] היוצא ליהרג אחרים שחבלו בו פטורין. ע"ש ברש"י שם משנגמר דינו בר קטלא הוא מיד]. ולא כשהוא עתה בבריאותו בשלימות. וה"נ בזה אפי' תימא דסופו להמיתה ביציאתו כטבעו של עולם. השתא מיהת חי' הוא ויציאתו עתה הוא מצד תנועתו והתעוררותו שעקר עצמו לצאת ולא מצד טבעו של עולם ע"כ נחשב כרודף. משא"כ כשיצא ראשו דיציאת גופו אח"כ הוא מוכרח מצד טבעו של עולם דבתר רישא גופא אזיל והוא נמשך ויוצא מעצמו אחר יציאת הראש. ואף דמצינו ביבמות ע"א ב"ן דיוכל לחיות ח' יום ביציאת ראשו לבד עד שלא יצא גופו רק שאין לו מה ליזון. ועכ"פ יוכל להתקיים כמה שעות ע"ש בחידושי מהר"מ לובלין שם. מה שמשתהה בזה הוא מצד כח האם וזה מתגבר כנגדו ללחצו ולעכבו מלצאת. ואם לא יהי' כח האם מעכב בע"כ לצאת מטבעו של עולם וע"כ בזה שפיר כיון דביציאת הראש לא היה רודף להמיתה ביציאת הגוף אח"כ אינו כרודף דמשמיא הוא דרדפי בטבעו של עולם. ועיי' בירושלמי [סוף פרק י"ד] דשבת וסוף, ופרק ח' דסנהדרין] ופרק [ב' דע"ז הל"ב] משני בענין אחר דשניא תמן שאין אתה יודע מי הורג את מי ע"ש. וזה ודאי שייך רק ביציאת ראשו שאם תעכב יציאתו תוכל להמיתו בחלצתה אותו וגם תמיתו עי"ז ברעב. כיון שנפתח הסתום ביציאת הראש ונסתם הפתוח כמ"ש ביבמות שם. ולא דמי לכפתו ומת ברעב שאמרו ובסנהדרין ע"ז א"ן דפטור. דשם אחר הכפיתה נסתלק מעשה דידי' ואז לא היה עדיין רעב הממית ע"ש ברש"י. אבל הכא הרי היא כופתתו ועומדת עד רגע המיתה בהתחזקות הרעב שגם אז הוא עת כפיתה דידה. וע"כ י"ל דהיא רודפתו אבל בעודו במעיה קודם יציאת ראשו שעדיין לא נפתח הסתום לא נסתם הפתוח ויוכל להתקיים ולחיות כך גם זמן רב. ועד י"ב חודש ואין היא רודפתו כלל להמיתו ע"י עכבתה אותו לצאת ושפיר הוא נידון כרודף. וע"כ גם הך סתם משנה אינו נגד מ"ש להמכילתא

[קכג] ועיין בנו"ב [תנינא שם] ד"ה ואמנם דמהר"י ברלין הקשה לו על דברי הסמ"ע הנ"ל, [והוא ג"כ ברמב"ן וריטב"א נידה הנזכר לעיל גם בכלו חדשיו. וגם מ"ש שם מסמ"ע דלא נקרא נפש. לא ידעתי למה כתב מסמ"ע והם דברי רש"י סנהדרין הנזכר לעיל] דלמד מדמי ולדות ודלמא התם בלא כלו חדשיו. והוא השיב דכל החילוק בזה משום דקודם שכלו חדשיו אינו מרוב ולדות שאן נופלים ופטור מספק. אבל א"כ לא יתחייב ממון ג"כ מספק דשמא עתיד לה ות בן קיימא וחייב מיתה ופטור מתשלומין. וע"כ דגם אי ודאי בן קיימא ליכא חיוב מיתה ע"ש. הנה לכאור:ה היל"ל טפי ודעדיפא דממ"נ אי לא יהיה בן קיימא אין שוה כלום ואין לו דמים כלל. וכל חיוב התשלומין הוא רק אם יהי' בן קיימא,