אוצר המלך קסח

מלשון התוספתא [רפ"א דב"ב ודכלים הל' ג'] עובר תחלת ברייתו יש בו רביעית דם ע"כ

[צו] והך תחלת ברייתו ע"כ אינו גם משנתקשרו אבריו בגידין. ואפי' תימא דיש בו יותר מכזית, מ"מ ודאי דאי אפשר שיהי' בדמו רביעית שהוא ביצה ומחצה. ושוב מצאתי בחוט השני סי' צ"ז [ד"ס דף ע"ה ע"ד] הקשה זה. ומדבריו משמע קצת דבדין תחלת ברייתו בכזית היינו כל גופו ובאמת קאי רק על בשרו. אבל מ"מ גם זה זר שיהיה אז בדמו כל כך. ובאמת בהתוספתא [פ"ג דאהלות מ"ב] איתא אבא שאול אומר תחלת דמו של קטן רביעית ישל קטן היינו משנולד ותחלת לידתו. ולשון הרע"ב [שם פ"ב מ"ה] בתחלת ברייתו של קטן כו'. וע"ש בתוי"ט ד"ה ורביעית כתב ואין לדקדק בשינוי הלשון דלעיל בכזית בשר] כתב יצירתו של אדם שהרי הרמב"ם שניהם בלשון אחד אמר ע"ש. והבין דהרע"ב הוא דלא דקדק במה ששינה הלשון ולפ"מ שכתבתי מבואר דהרע"ב דק יפה לשנות הלשון דשם אתחלת יצרתו בבטן קאי וכאן אברייתו בלידה. וע"כ דייק ואמר בלשון קטן וכלשון תוספתא דהכא. ועי' בתוי"ט [שם משנה ב"ן ד"ה רביעית הביא גם מלשון הרמב"ם בפירוש המשנה שם תחלת ברייתו של קטן ע"ש. אבל בפירוש המשנה שם ליתא לשון של קטן, ומ"מ ע"כ גם לשונו שם תחלת ברייתו היינו משנגמר ברייתו לגמרי עד שראוי להוולד, והרי דלשון תחלת ברייתו האמור בכ"מ לא דמי להדדי. והר"ש שם אהא דאבא שאול כתב כי ההוא דלעיל בספרי זוטא בכזית כו' ושרץ בכעדשה דחומט תחלת ברייתו כעדשה ע"ש. ומשמע דמדמינהו לגמרי להדדי. ובאמת לא דמי אלא בלישנא בעלמא שכולם על שם ההתחלה. אבל אין כל ההתחלות שוות וכמו שכתבתי. והא דשרץ לא דמי לתרוייהו וכמבואר בירושלמי דנזיר שם דמייתי תני רשב"י שרץ בכעדשה שתחלת ברייתו כעדשה ר' יודן בעי המת יטמא פחות מכזית דא"ר יוחנן להביא הנפל שאין בו כזית כו', ומשני מדרשות אמינא דרוש וקבל שכר, וע"ש בפני משה במרחה הפנים ד"ה מדרשות הביא הא דתחלת ברייתו בכזית. וכתב ג"כ כמו שכתבתי דלא חשיב ברייתו עד שנתקשרו בגידין ע"ש וצ"ל הא דמקשה הירושלמי משרץ היינו משום דשם תחלת ברייתו כעדשה הוא מתחלת יצירתו שנקרא עליו שם שרץ לטמא. וכן הוא מבואר בתלמודין (נזיר נ"ב רע"א] דיליף זה מקרא דבהם ומהם שיגע במקצתו שהוא ככולו ושיערו כו', ע"ש. ובהם דבכולו הוא לטמא במגע. וכן איתא שם אח"כ דבדלא הויא כעדשה לא מטמא דלא נפלה ביה נשמה. וקאי אתחלת ברייתו דבפחות מכעדשה ליכא בו עדיין נשמת חיים וע"כ לא מטמא. וע"ש בתוס' סוד"ה ת"ש. ואע"ג דהירושלמי ע"כ לא ס"ל הך דרשא דא"כ לא מקשה מידי מאדם וכן מנבילה ע"ש. דלימא שאני שרץ דגלי קרא דמהם ובהם. וגם לשון הברייתא דרשב"י מפני מה כו' מפני כו' משמע דהוא מסברתו אמר זה ולא מלימוד הכתוב. וע"כ דס"ל האי קרא לדבר אחר וכמ"ש תוס' [נדה נ"ו סוע"א] ד"ה אי גם לתלמודין דשיעורין הלל"מ וקרא אסמכתא בעלמא דאצטריך לדהתם ע"ש. מ"מ בגוף הדבר לא פליג דר"ל תחלת ברייתו לטמא וע"כ פריך שפיר במת נמי כיון דקרוי אדם לטמא גם בדליכא כזית. ועד שלא נתקשרו בגידין ניזיל בתר הך תחלת ברייתו ולא בתר תחלת ברייתו בגידין, וע"כ עיקר שיעורין הלל"מ דהוא בלא טעמא. ורק משום דרוש וקבל שכר בקשו חכמים לתת סמך טעם, ואין קושיא מה דלא דמי הנך תחלת ברייתן להדדי

[צז] ועיין שם בקרבן עדה בשיורי קרבן ד"ה מדרשות. הבין בפשיטות דהירושלמי פליג אהא דתחלת ברייתו בכזית וע"כ תמה ארמב"ם שכתבו והניח בצ"ע. וע"ש מביא מפירוש הרא"ש ולא ידעתי למה לא כתב זה מהר"ש. ועל הר"ש היה לו להקשות טפי דתחלה כתב הא דאפי' אין בו כזית ואח"כ הביא בסתם ההוא דספרי זוטא הנ"ל, ולא העיר דסותר הקודם. ובדברי רמב"ם שהביא לא נזכר שאין בו כזית רק שלא נתקשרו בגידין. אלא שהוא כתב על זה והיינו אפי' בפחות מכזית ולא ידעתי מנא ליה. ולפי דברי הירושלמי הנ"ל דאפשר שיהי' כזית ואפשר גם יותר] גם עשל"נ בגידין ופחות מכזית הוי רבותא טפי מלא נתקשרו בגידין, היה לו לרמב"ם להשמיענו דין זה דהוא רבותא טפי דאפי' אין בו כזית מגלח וכ"ש עד שלא נתקשרו. ועכ"פ היה לו להביא תרוייהו ושלא להשמיט הדין דפחות מכזית המבואר בירושלמי והיה אפשר לומר מזה אדרבא דהוא לטעמיה שכ' הא דתחלת ברייתו כזית. וס"ל דהך תחלת ברייתו כתחלת ברייתו דשרץ דהיינו גמר יצירתו לטמא והוא עד שלא נקשר בגידין. ובאותה גמר יצירה דלטמא הוא כזית. וכשנתקשר בגידין יש בו יותר מכזית. ורק כשלא נתקשר בגידין מטמא ולא כשאין