אוצר המלך קנו

באמה"ח, א"כ יהי' לר"י אבמה"ח חמור מאבר מה"מ דאמה"ח שאין בו עצ"כ מטמא ואמה"ח טהור וזה זר. ואע"ג דלר"א ובפרק ו' דעדיות] הנ"ל אבר מה"ח חמור לא קיי"ל כותיה ואבר מן המת שפירש מן הטמא חמור

[עז] והיה אפשר ליישב קצת. לפי מה דמשמע מדברי הכ"מ שם ובפ"ו מהל' טו"מ הל"ג]. דלא משכחת אבר שעצם שלו לא יהיה בו כשעורה אלא בנפל קטן ע"ש. א"כ לא משכחת לה אלא באבר מה"מ דנפל מת הוא. אבל אמה"ח כיון שנולד חי כבר גדלו אבריו ולא ימצא בו אבר שלא יהיה בעצם שלו כשעורה כלל. ולא משכחת לה חומר באמה"ח מאמה"מ. אבל מלבד דגוף הדבר לא ברירא כ"כ. שלא יהי' מציאות אבר שאין בעצמו כשעורה בתינוק בן יומו הננס וקטן באיבריו באיזה אבר קטן ממנו. והכ"מ כתב זה ע"פ הבנתו בדברי הראב"ד וכמו שיתבאר וסתימות דברי המאירי לא משמע דכוון לנפל דוקא. בלאו הכי לא יועיל זה להעלות ארוכה לגוף הקושיא כלל. דמה בכך דכל אבר מה"ח יש בעצמו כשעורה כיון דטומאתו אינו משום עצם כשעורה דלא שייך גביה אלא משום אבר. א"כ גם באבר מה"מ דשייך בו טומאת עצם. מ"מ כשהעצם שלם יטמא גם משום אבר דלא גרע מאבר מה"ח. כיון דלענין אבר תליא רק במה שהוא שלם כברייתו יטמא גם כשאינו כשעורה. ומלשון המאירי שם ריש ד"ה צריך הנ"ל. שכתב דאבר כברייתו בעיא בשר גידין ועצמות. וכשחסר מהעצם טהור לגמרי כשלא נשאר בו כשעורה כו' שאף כל האבר אם אינו בעל עצם ככוליא ולשון. דינו כשאר הבשר לטהר פחות מכזית ע"כ. משמע דכונתו בזה דפתח בחסר אע"ג דהוא מפרש פלוגתתם בשלם כנ"ל, ר"ל כמו דבחסר לד"ה טהור לגמרי כשלא נשאר עצם כשעורה ה"נ לר"י כשהוא מברייתו כן דפחות מכשעורה שאין עליו חשיבות שם עצם לענין טומאה. הו"ל גם לבהא האבר כאלו אין בו עצם כלל. וזהו שסיים שאף כו' וה"נ הו"ל כהנך איברים דליכא בהו משום טומאת אבר כלל, ואם לזה כוון, שפיר פליגי גם באמה"ח שאין בו עצ"כ מברייתו דלר"י טהור. ומוקי מתני' דאהלות, וברייתא דמייתי מקראי הכל ביש בו עצם כשעורה דחשיב אבר כברייתו בגידין ועצמות. ובאבר מה"מ דמוקי למשא. היינו משום דלמגע טומאתו מפורש בכתוב משום עצם. ומאי נ"מ אי איכא נמי משום אבר ע"כ אמר למשא, דבעצם כשעורה לא כתיב ביה משא והוא רק מהלכה למ"מ. וקרא גלי משא באבר משום טומאת אבר

[עח] אבל באמת זה תמוה ואי אפשר לומר כן כלל, דאי הוי כאבר שאין בו עצם. אפי' יש עליו בשר להעלות ארוכה כל דליכא כזית, וכמו שכתב בכוליא ולשון וכן בחסר שכתב דטהור לגמרי. משמע מדבריו דהוא גם כשיש עליו בשר כראוי דאח"כ כתב ואם חסר מן הבשר כו' ע"ש. והוא כדעת הר"ש בסופ"א דאהלות שמפרש מה שאיתא בפ"ו דעדיות מ"ג ומ"ש שם בהר"ש פ"ק ט"ס] חסר עצם טהור אאבר מן המת. וכ' דטהור לגמרי כשאין בו כזית בשר ולא נשאר עצם כשעורה ע"ש. הרי דאפי' הבשר שלם לגמרי ס"ל דטהור כל שאין בו כזית, דהוי כבשר בלא עצם כלל כמבואר בדבריו שם. ולפ"ד לר"י גם בשלם שאין בו עצ"כ כן. והרי בגמ' מפורש דלא אמר ר"י אלא כשאין עליו בשר כראוי. אבל יש עליו בשר כראוי נזיר מגלח בהאי דאתי עלה שאין בו עצ"כ, ועוד דזה סתור מתוך דברי עצמו שם בסוף הדבור. שכתב ולר"י כל שאין עליו בשר כראוי נפק ליה מתורת אבר ואין אתה מטמאו אלא מתורת עצם ובכשעורה ע"כ. וכן כתב שם לפני זה בד"ה כבר דלר"י אינו מגלח. דאם משום עצם הרי אין בו כשעורה ואם משים אבר הרי אין עליו בשר כראוי ע"כ. הרי דמתורת אבר לא נפיק ע"י שאין בו עצם כשעורה כלל, מאחר שהעצם שלם כבריייתו ולא כמ"ש. ורק משום דאין עליו בשר כראוי פשיטא ליה דיצא מתורת אבר. ועל זה קשה מאמה"ח כנ"ל. ואי נימא דס"ל דר"י פליג גם באמה"ח ודאין הלכה כהנך ג' סתמי דכלים ואהלות. הא ודאי הי"ל לפרש ולבאר. וגם אין לומר כמ"ש לעיל דס"ל דאינו ד"ת [מלבד דגם זה הי"ל לפרש ולבאר]. דהא הוא אתי בהא דמטהר ר"י באמה"ח לגמרי מתורת טעמא וסברא, וגם אי הוא גזירת חכמים באמה"ח הרי מדרבנן אמרו דיש בזה תורת אבר. ומנין פשיטא ליה לומר דבאבר מה"מ גם מדרבנן אין עליו תורת אבר וטהור לגמרי. ומהיכי תיתי לומר דהחמירו באמה"ח טפי מאמה"מ. והדברים צריכים ישוב ולא עמדתי כעת על סוף דעתו בזה

[עט] והנה הראב"ד פשיטא לי' ג"כ מגמ' הנ"ל. כדפשיטא לכל הראשונים הנ"ל דאבר שאין עליו בשר כראוי היינו עצם כשעורה. ואע"פ