אוצר המלך קלג

החליש וה וכתב אח"כ ויתכן כו' כנ"ל. וביותר תמוה מה שכתב אח"כ שם אבל ראיתי ריש פרק לא יחפור כו' ומוכח כו' דאוהל צריך קביעות יותר כו' ע"ש. וכתב כמביא חדשות. והרי הר"ש מביא גמרא זו ודחאה כנ"ל דתופס בפשיטות להיפך דאוהל אין צריך קביעות כ"כ. ובאמת דמה שכתב הוא מהתוס' ורוצה לדמות הכא להא דב"ב ודהכא צריך יותר. תמוה מאוד דא"כ ליבעי נמי דוקא טמא וכחוש ומסרט כדאיתא התם. ומ"ש דנקטי רק קשור. ותו הרי שם מצרכינן גם בבהמה קשורות. והכי מפורש בדברי הרמב"ם בפירוש המשנה והרע"ב (משנה א"ן דבעינן רק עומדים ולא מהלכין אבל אין צריך שיהי' קשורות. וכן מה שכתב שם דוקא בטמאה כאן מפורש במשנה טמאה וטהורה כנ"ל וע"כ דאוהל שאני, ומה שכ' מהתוס' כבר נתבאר לעיל דלא מוכח זה משם כלל, ועכ"פ הי' לו להביא דברי הר"ש בזה. ועי' בתוס' חדשים שם הביא ראי' עוד לסברת תיו"ט הנ"ל מדין המלח דע"כ אוהל בעי חיזוק יותר, וציין על זה הר"ש ע"ש, ולא ראה ג"כ דברי הר"ש במקומו הנ"ל שכתב להדיא להיפך, ומה שכתב הוא מהר"ש, כוון למ"ש שם [בסוף פי"ג סוף מ"ה] יעו"ש ולא דק כלל בכונת דבריו שכתב שם דאוהל של מלח אין מתקיים כו'. אבל מחיצה ודאי מתקיימת כו' ודוקא מחיצה שכולה מלח כו' אבל לענין מיעוט כו' יעו"ש. הרי דלא אמר כלל משום דצריך חיזוק יותר רק מצד המציאות דאוהל ממלח לא יוכל להתקיים כלל. וע"כ חשבינן [בפ"ח מ"ה] בהדי כפור וגליד דמה שאין מתקיים לא מהני גם לאוהל וכ"ש למעט בחלון. אלא דמלח בחלון הוא מתקיים בכל ענין ובמחיצה יש חילוק כמ"ש שם. והוא פשוט ומבואר בדבריו ואינו ענין לכאן כלל דהוא כתב אדרבה להיפך, אלא שהוא לא כתב בזה משום עדיפות דאוהל. ויש לומר דהוא לטעמיה דמחלק בין למעט ללסתום ואוהל הוא כסותם וכנזכר לעיל, וע"כ כתב בפשיטות דסמך על מה שכתב בפרק ו'] בראיות, ואפשר דעיקר כוונתו דאין ללמוד משם לפרש סתימות הלשון בקשור, דשם דבעינן ביטול סמך התנא על זה דנדע דמיירי בענין דאין עשוי לפנותו, וכמו שלא ביאר שאר התנאים הנזכרים לעיל שיהי' טמא וכחוש ומסרט. משא"כ הכא היה לו לפרש. אלא ע"כ גם מתחלה לא מטעם ביטול אתי עלה. וכן הרמב"ם בפירוש המשנה שכתב קשור. יש לומר מטעם הנ"ל דאף דהוא אין מחלק בין סתום לגמרי באוהל מודה. וכמו שכתבתי

[לח] ומה שכתב שם [בפרק ו' משנה ב'], שאלו ב' התנאים מחויבים בכל מה שיבדיל בין מקום הטהור ובין הטומאה והוא כו' ואין דעתו לפנותו ע"כ. אף שכתב סתם בכל מה שיבדיל כו', קאי על מה דאתי עלה במשנה שם דנתונות בחלון ע"ש. ואדרבא יש לדייק קצח משם דלא אמרו אלא בחלון. דמ"ש שם מהגמ' דב"ב דאם הי' החבית גבה לצד הטומאה היא עצמה חוצצת, והוא לא ס"ל חילוק תוס' והר"ש בין לסתום כנ"ל, צ"ל דפשיטא לי' כמ"ש הרמב"ן לב"ב שם בתחלת דבריו שהחבית בטילה להגרוגרות ואם הם אין עשוי לפנות גם החבית לא יפנה ע"ש, וזהו שם. אבל בהא דבית שחצצו בקנקנים שבסיפא דמתני' שם שהביא הרמב"ם שם מהתוספתא דאם הקנקנים פיהן כלפי הטהרה מצילות, והרי שם בקנקנים ריקנים מיירי. ובב"ב שם מבואר דכלי חרס דחזי לי' אין ממעט אלא א"כ נקוב ומיטנף. והי' לו לרמב"ם לפרש בזה כמו שפירש שם למעלה בתו"ג. והגם דשם מפרש בגמרא אההיא גופא כן [וגם שם קיצר. ובתבן כתב סריא לבד ולא כתב נמי קוצי ומתנתא כדאיתא בגמ' שם. וכמ"ש בחבורו, וע"כ סמך על מה שכתב דבעינן שאין דעתו לפנות] והכא לא אמר בגמ' אההיא גופא. מ"מ לא היה לו לסתום לגמרי בזה ולסמוך על מה שכתב לעיל בחלון. ומשמע דבאמת לא צריך בזה וכי היכי דלא דמי ארובה שבגג לאהל שלם, הכי נמי לא דמי חלון שבכותל לעושה כותל שלם ומחיצה חדשה דבזה אין צריך ביטול וכנ"ל, ושם. [בפרק י"ג משנה ה'] לענין למעט בחלון הזכיר ג"כ תנאי זה שלא יהיה דעתו לפנותו, אבל ובפרק ח'], לענין חוצצין דכמעט כולהו דחשיב במשנה א' שם חשיב לי' ועתיד על הסתם לפנותם לא הזכיר מזה כלל. ורק שם [סוף משנה ג'] גבי ריחים דאינו חוצץ. כתב אם הי' על ארובה כו' או בחלון כו' שמתנאי הדברים החוצצים שלא יהיה דעתו לפנותו כו' ע"ש, והיינו דסתם ריחים עתיד לפנותו, והרי הני דבמשנה א' נמי סתמן כן ואיך אמר דחוצצין, ואי דנוכל להעמידן בגוונא דאין עשוי לפנותו. כדאוקי, גמ' דב"ב שם הא דתו"ג ואינך כלהו דבאידך ברייתא שם, א"כ ריחים נמי מי לא משכחת לה באין ראוים למלאכתו עוד ואין עשוי לפנותו. ורמב"ם עצמו שם כתב אם לא שם אותו כמו אבן מהאבנים שהן חוצצין ע"ש. והיינו