אוצר המלך קכד

מעזיבה אלא שעדיין לא שמוה עליה. וס"ל לראב"ד ורמב"ן דמעזיבה סתם שאמרו מסתמא היינו מעזיבה בינונית, וש"מ דגם בראויה לקבל מעזיבה מ"מ ביניהם טהור, ומשום הכי הוקשה להם מזה נס אפרעות ומחלק בין מכותל אחד כנזכר לעיל. אבל מ"מ סככות דמאילן אחד שהוא גוף אחד ממש דהענפים צומחים מגופיה עדיף מפרעות. דהוא רק מה שנתחברו עתה על ידי אדם להיות בכותל אחד

והנה הם מפרשי סתם סככות דמתניתין כדר"י דרואין, דס"ל דר"י לפרש מתניתין בא וליכא דפליג עליה. וגם הריטב"א [מו"ק ה א'] סוף ד"ה אבל הביא פירוש זה יעו"ש באורך [וכתב דגם כשנאמר גוד אחית ישאר אויר פחות מטפח. והוא מרמב"ן בסיום דבריו הנ"ל, וע"ש דהוא הקשה מקורות דסוכה רק אסככות דשם לא אמר גוד אחית אלא בפחות מג' טפחים וכתב דהכא שהן גוף אילן אחד החמירו, ודייק וכתב גוף אילן אחד ור"ל כמו שכתבתי דלא דמי למכותל אחד, ואפרעות לא הקשה כלום והיינו דס"ל דמברייתא לא קשיא דלא אמר אלא פחות מפותח טפח. וי"ל דאין יכול לקבל מעזיבה מ"מ כנ"ל. ומרישא דמתניתין לא קשיא ליה כלל גם אסככות די"ל דמירחקי טובא, ולפ"ד אפי' נחשיב קורות כיוצאות מכותל אחד לא קשיא] אלא שהוא כתבו ע"ש רבינו שמשון ע"ש וע"כ ט"ס הוא. גם מה שכתב שם בסוף הדיבור ובתוספתא יש הוכחה גמור לפירוש זה דתניא כו' בפותח טפח מביאות וחוצצות פירש ר"ש [כצ"ל] אלו [כצ"ל[ היו נוגעות זה בזה וישלימו כשיעור טפח, ויש מפרשים שאפי' אלו היה בשוה הי' ביניהן אויר טפח מביאין וחוצצין ואינו מחוור ע"כ. הנה פירוש ר"ש שמביא הוא סותר הקודם, וע"כ יש חיסור לשון בזה שהיה כתוב לדחות פירוש זה, כמ"ש לעיל דהך בפותח טפח לא משמע ליה לפרש כן רק כפירוש הא' כנ"ל או דמלות וישלימו כשיעור ט"ס וצ"ל תוך שיעור וכוון לפירוש א' דהר"ש ואף דהר"ש דחאו על פי דרכו הוא תפסו לעיקר

(כב] ועל פי דברי היש מפרשים שהביא הבנתי מה שכתב רמב"ן הנ"ל סיום דבריו ככותב מסברתו. וכמשמעות לשון בודאי שכתב כנזכר לעיל, והרי לפ"ד הוא מבואר בתוספתא אלא דשם יש לפרש דגם בפתוח טפח ביניהם הוא כשלם ואין מפסיק אלא ביותר מטפח. ועל זה כתב מסברא דודאי לא מחוור לומר דגם אויר טפח יהי' נחשב כסתום. ולשון הוכחה גמור שכתב ריטב"א על גוף הפירוש. לא ידעתי מה הוא דאי אסיק אדעתי' די"ל דר"י מילתא באפי נפשי' קאמר ולא לפרושי מתניתין, לא ידעתי מה הוכחה הי' לו נגד זה. ואי פשיטא ליה דר"י לפרושי מתניתין קאי. א"כ הרי הדבר מפורש שם ואולי אין כונתו על גוף הפירוש רק על הדין דהפסק עד טפח שכתב ודחוק. אבל אף דהם פשיטא להו דר"י לפרש מנהגם על פי דרכם בפירוש המשנה, הר"ש לא פירש מתניתין כן וגם הראב"ד בהשגות שם ובריש פרק י"ג] מפרש כהר"ש דסככות ופרעות כהדדי ובשוין קאי ושיעור האויר לקבל מעזיבה בתרוייהו ע"ש. ומה שכתב רמב"ן בשמו מסתמא הוא בחידושיו לנדה. וכמדומה לי דראיתי דההשגות חיבר בזקנותו ובסוף ימיו וא"כ הדר ביה מהאי דהתם. והרמב"ן שהעתיק דבריו דשם הוא לפי דהוא ס"ל כן. ועכ"פ לפי דברי רמב"ם ובפרק י'] הך מתניתין ודאי אי אפשר לומר דר"י דתוספתא לפרש כלל, וי"ל שפיר דס"ל דר"י לטעמיה ואין הלכה כמותו כנ"ל. ואע"ג [דבפרק י"ז דשבת הל' כ"ה] פסק כר"י בר"י דהתם דרואין העליונות כו' ע"ש, לפי דברי הב"י [או"ח סי' שס"ג] בתירוץ הא' והחליטו כן הב"ח והפרישה שם דקאי תוך ג' טפחים דאמרינן מדינא חבוט רמי, אינו ענין לפלוגתא דרואין. וגם לתירוץ ב' דהב"י שם דשאני קורה דמשום היכר, לא שייך לכאן ושפיר השמיט כל הני בבי דברייתא. אבל סיפא דמובדלות זה מזה משמע דקאי בעומדות בשוה, דאי אחת למעלה ואחת למטה הרי אי אפשר להם לקבל מעזיבה כלל ולא היה לו לשער במעזיבה. וברישא בסככות להר"ש מהאי טעמא צריך שיהיו נוגעות זו בזו ממש אלו יעמדו בשוה, כיון דאין יכולים עתה לקבל מעזיבה כנזכר לעיל, ולרמב"ן וראב"ד הנזכר לעיל דאין צריך נוגעים מ"מ אין השיעור שם בלקבל מעזיבה. אך שם בסיפא ר"י אומר אם מכניס את החוט לצד זה ויצא לצד אחר ונוגע אע"פ שאין מכוין הרי זה מפסיק ע"כ, מלשון מצד זה לצד אחר משמע דאין שוין. וגם מה שאמר שאין מכוון פירש הר"ש אלא נוטה החוט מתוך שאין רוחב האויר כעובי החוט ע"כ. וזהו ע"כ כשאחת למעלה ואחת למטה דאז אפשר