אורח לחיים שיד

בך וזה במחוקק ע"י משה רבינו שנקרא מחוקק נתן להם לישראל הבאר הזאת ע"י תפלתו חבל זה הי' במשענותם שנ הנדיבים הנ"ל אשר כרוה נענה משרע"ה בתפילתו אשר נשען עליהם ואמר זכור לאברהם ליצחק וליעקב ונתן נו הש"י שישרה שכינה על ישראל לבד וממדבר שהתכלל שם ניתנה להם הבאר מתנה לישראל דוקא וממתנה נחליאל כיון שנתנה להם מתנה הבאר המשיך עליה שלשה עשר מדות שהזכיר שם ויעבור ה' על פניו ויקרא וכו' והתחלת המדות הוא מא"ל וידוע כי מדה ראשונה כלול מכולם וזהו נחליא"ל שנחלו שלש עשרה מדות שמתחילים מח"ל וכלולים בח"ל ומנחליאל במות כיון שהמשיך על ישראל י"ג מדות הי' להשכינה עלי' למעלה וזהו ומנחליאל במות הי' נה עלי' למענה ומבמות הגיא וכו' ונשקפה על פני הישימון כלומר מגודל העלי' שהי' לשכינה נחתה לגיא אשר בשדה מואב כדי להודיע ולשמח את ישראל מהנס שנעשה להם וזהו ונשקפה על פני הישימון כלומר שהשכינה נראתה על פני הישימון לשון שממון של אמוריים נראתה השכינה להודיע לישראל השממון שלהם והנס שנעשה לישראל וע"כ כתיב לשון נשקפה לשון רעה של אמוריים כשהניח ה' להם הרעה הזאת נראתה השכינה להודיע לישראל

א"י אז ישיר ישראל וכו' עיין פי' רש"י ז"ל ונשען לגבול מואב אמרו אמוריים וכו' ונתקרב לצד הר וכו' ונכנסו וכו' והרגום וזהו ונשען לגבול מואב ומשם בארה משם באה החשד אל הבאר כדי להודיע לישראל ואפשר לומר ומשם בארה לפי דברי התיקונים שהבאתי לעיל שבכל חתר דבעי קב"ה למעבד נס שכינתא אקדימת והיתה שם בשעה שנתקרב ההר לצד מואב והרג אמוריים שהיו שם במערה וע"כ אמר ומשם בארה באו ההרוגים של אמוריים דם ואבריהם אל הבאר שהי' שם בשעה שקרב ההר והרג אותם ואח"כ כשהלך הבאר לפני מחנה ישראל ראו והבינו הנס ואמרו ישראל שירה ומהו השירה שאמר עלי באר ענו לה והנה אמרו רז"ל בילקוט משלי מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה סוליית לרגלה דכתיב ראשית חכמה יראת ה' נמצא דיראת ה' ראשית ועטרה אל חכמה ובענוה ש כתיב עקב ענוה יראת ה' נמצא דיראה היא עקב אל הענוה וביראה צריך נלמוד ולהכנס אל שער התורה אבל אם לומד התורה בלח יראה ואני ממליך השי"ת ומאמין שהוא החונן לו חכמה ובינה ודעת אז יכול ח"ו להטרד מן העולם הזה ומן עוה"ב כמו שנמצא בגמרא וזה היראה צריך להיות באדם בתחלת לימודו ואח"כ כשזכה נעסוק לשמה והתורה מלבשתו מדת ענוה כי מאן דאית בי' יראת ה' אייתי לי' לידי ענוה ואח"כ כשבא אל מדת ענוה אז צריך להיות בו ג"כ מדת יראה על הענוה שיש בו ולהמליך את השי"ת שהוא נותן בו מדת ענוה מדה גדולה מאד שנשתבח בה משה רבינו ע"ה ואין זה המענה שנו שבחר בזה אלא השי"ת נתן בו זה המעלה ויהא ירח תמיד שלא יפול ח"ו למטה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא אם יחשוב במחשבתו שהוא במעלה עליונה במדת ענוה רק יחשוב תמיד שאין זה שנו שהשי"ת נתן בו זה המחשבה ויתפלל אל השי"ת שלא יפול ח"ו בגדלות עבור מענה הגדולה הזאת והעקב הזה היינו היראה הוא ראשית ועטרה אל חכמה ומהיכן בא זה העקב אל חכמה היינו ע"י הבינה המעלה אותה אל חכמה שהיא עם בינה תרין רעין דנא מתפרשין וחכמה לא אשתמודע אלא בבינה ונמצא כשהיראה בבחי' ראשית אל החכמה ע"י הבינה צריך להיות ביראה גדולה עד מאוד שיצמצם את עצמו ויפשוט את עצמו ממעלה זו הגדולה ולכייף נפשו תחת יראת ה' ולהפשיט עצמו מן עולם הענוה שהיא עולם התענוג כמו שכתבתי במ"א ולהבין שהשי"ת נתן בו זה המענה ואין זה שלו וזה שאמרו עלי באר כלומר שהבאר היא השכינה מדת יראה הוא על יו"ד היינו עטרה על חכמה שהיא יו"ד וזהו ע"י הבינה הדבוק חל חכמה וחכמה לא אשתמודע אלא בה אז ענו לה כמו אם ענה תענה אותו כלומר צריך לענות ולכייף יותר מדת היראה ולהפשיט עצמו מעולם התענוג שאין זה מעלה שלו אלא השי"ת נתן בו ויתפלל אליו תמיד שלא יפול עבור המעלה הזאת ואח"כ אמרו ישראל באר חפרוה שרים חפרוה לשון וחפרה הלבנה כלומר השרים משה ואהרן חפרוה ועבדו בה קלנא ונענשו על ידה כריה נדיבי עם היינו האבות כרו זה הבאר כמו שכתב וכל הבארות אשר חפרו בימי אברהם וכו' וישב