אורח משפט ע

שלום מבטלינן מצות עשה דאורייתא. ומזה נראה כדעת המ"א באו"ח (סי' קל"ה סקי"ט) בעיר שכולה כהנים דקורא ישראל ראשון דזהו גם למ"ד דוקדשתו דאורייתא אלמא דגדול השלום דמבטלינן מ"ע דאורייתא וה"נ כן אף דועמדו דאורייתא מבטלינן משום דרכי שלום. וכיוצא בזה בהחולץ וקראו לו וקני עירו ודברו אליו מלמד שנותנין עצה ההוגנת לו שאם הוא ילד והיא זקנה או הוא זקן והיא ילדה אומרים לו מה לך כו' ואל תכניס קטטה לתוך ביתך אלמא דמבטלינן מצוה דיבום משום שלום. ובד"מ או"ח (סי' נ"ג) שאין להתקוטט בעבור שום מצוה שהרי הצנועים משכו ידיהם מלחם הפנים וה"נ כן:

אמנם בירושלמי דגיטין פ"ה ה"ט מילתא דר"ח אמר שהוא מדבריהם (האי דכהן קורא ראשון) דאמר ר"ח עיר שכולה כהנים ישראל קורא ראשון מפני דרכי שלום. הרי מבואר להדיא מהירושלמי דאין דרכי שלום דוחה דאורייתא ומאין יש לומר דלא כהירושלמי ובסי' ר"א הביא המג"א דפלוגתא היא בירושלמי. ובתוס' מס' ע"ז (דף כ') הקשה לר"י דס"ל דאסור ליתן מתנת חנם לנכרי וכ לית לי' הא דמפרנסין עניי נכרים עם ישראל מפני דרכי שלים ותי' דדרכי שלום אין זה מתנת חנם ע"ש אלמא דלא מבטלינן ל"ת מפני דרכי שלים וא"כ מנ"ל דעשה מבטלינן **(מבן המחבר ולפענ"ד אפשר לומר דשפיר דמבטלין אפי' עשה דאורייתא מפני שלו'. אבל זהו בשלו' ישראל דגדול העון המחלוקת כידוע ואיכא עשה ואהבת לרעך כמוך ול"ת דלא תשנא את אחיך בלבבך אבל מפני דרכי שלו' דעכו"ם דאין כאן מצוה אלא מפני דרכי שלו' לבד לא שרינן לדחות דאורייתא אלא במקום שיהי' סכנה דאז הכל מותר ואאמו"ר הגאון הכ"מ. כתב לקמן בעצמו לחלק עכו"ם מישראל בדחיית איסור דרבנן מפני דרכי שלו' עיי"ש:

)** ובשבת (ד' קט"ז) גדול שלום שבין איש לאשתו שדוחה ל"ת דלא תעשון אמנם בחולין (דף קמ"א) דרשינן מתשלח אפילו לדבר מצוה דשלום אינו דוחה לעשה ולכן לא יטול אפילו לטהר את המצורע וי"ל הרי דגלי לן קרא דמפני השלום אין מבטלין אלא לית ולא עשה דשילוח הקן וה"ה לוקדשתו גם כן. (ובתוס' שבת (דף י"ט) בד"ה נותנין לפני ע"ג מזונות בחצר כו' וא"ת ואמאי נותנין לפני ע"ג מזונות בשבת הא כיון דאין מזונתן עליך כדאמרינן הכא ובפ"ב דביצה (דף כ"א) דמוציא אני הע"ג שאין מזונתן עליך ליתסר וכו' וי"ל כיון דמפרנסין עניי ע"ג עם עניי ישראל משום עניי ישראל חשיב קצת מזונתן עליך לענין איסור דרבנן אבל לענין עשיית מלאכה בי"ט דהוי איסור דאורייתא לא חשיב מזונתן עליך ע"כ. ולפימש"כ נתבאר הדבר דדרכי שלום לא מהני אלא לענין איסור דרבנן אבל לא לדאורייתא ואף דמהני בל"ת מ"מ בי"ט איכא עשה ול"ח גם כן]:

והנה ביבמות (דף ס"ה) אמרינן דמותר לשנות מפני השלום או מצוה ע"ש דמייתי מקראי ובמג"א (סי' קנ"ו) הביא בשם ס' חסידים דהיינו בעבר אבל לא להבא ויש להביא ראי' לזה מהא דמוכיח בירושלמי דגיטין דר"ח סובר דוקדשתו אינו אלא מדרבנן מהא דעיר שכולה כהנים והרי מותר לשנות בדבר השלום אף דאיכא דאוריי' מדבר שקר תרחק וא"כ ה"נ אף דוקדשתו דאורייתא מותר, מפני דרכי שלום א"ו דלהבא שאני דאכתי א"צ השלום אלא דלא אתי לאנצויי משא"כ היכא דאיכא ריעותא כמו באחי יוסף ובדוד עם שאול שיש ריעותא לכן מותר ושלום לחוד ודרכי שלום לחוד, ודרכי שלום היינו שלא אתי לאנצויי ובזה הדרך יהי' שלום:

גם י"ל אפילו דלא כמג"א אלא כמהרי"ק (שרש ט') דאי דאורייתא לא מהני לבטלו מפני דרכי שלום בכאן הוסיף הרמב"ם גם שאין בידינו להעמיד הד"ת על תלו ואחר דאיכא דרכי שלום ג"כ לכן נהגו להושיב הבע"ד והעדים גם כן ועיין תשובת רמ"א (שאלה י"א) ע"ש בזה. ועיין סוגיא דגיטין (דף ס"א) דמבואר להדיא דדרכי שלום לא מהני אלא לאיסור דרבנן ולא לאיסור דאורייתא, ובר"ה (דף ט"ו) נהגו העם בחרובין כר' נחמי' ופריך במקום איסורא כי נהגו מי שבקינן להו ולפי"מ דמסיק שם חרובין דרבנן משמע דשפיר מהני מנהגא וכ"כ להדיא הראב"ד בפ"א מה' מעשר שני מאחר דהוי דרבנן אי נהגו לא מחינן להו ע"ש. וא"כ מבואר להדיא דיש חילוק בין דאורייתא לדרבנן במנהגא דאי דאורייתא לא מהני מנהגא משא"כ בדרבנן וא"כ מש"כ הרמב"ם נהגו להושיב העדים. הי' ניחא אי דרבנן אבל אי הוי דאורייתא לא מהני, ובתשב"ץ בחוט המשולש בטור השלישי (שאלה ל"ב) כתב דאין לכוף לבטל המנהג אלא באיסורא דאורייתא אבל בדבר שהוא מדרבנן אין לבטל אם יהי' חשש מחלוקת ויניחו אותם על מנהגם ע"ש, ומהסוגיא דר"ה ומהראב"ד הנ"ל משמע דבכל מידי דרבנן אין לבטל מנהגא ומשמע אפילו אם לא יהי' מחלוקת בביטול כזה איך שיהי' דאפילו אם נימא דהא דר"ה ג"כ משום דרכי שלום משמע להדיא דלא מבטלינן דאורייתא משום דרכי שלום וצ"ל דשאני מ"ע מאיסורא דבאיסור דאורייתא כמו בר"ה דהוא איסור טבל לא שבקינן אמנהגא משא"כ במ"ע מבטלינן משום דרכי שלום, ועיין ברכות (דף ס') לפי שאין דרכן של בני אדם לרפאות אלא שנהגו ויותר יש לחלק בין קום ועשה לשוא"ת דועמדו אינו אלא שוא"ת לבד:

ועיין בירושלמי פ"א דנדרים ה"א אתפלנון ר' יוחנן ור"א דר' יוחנן אמר אין לוקין על האיסרות ור"א אמר לוקין על האיסרות אראב"י כך משיב ר' יוחנן את ר"א על דעתך דאת אמר לוקין על האיסרות והא תנינן המודר הנאה מחברו נכנס לבקרו לא יכנס אר"י שניא היא תמן מפני דרכי שלום, הרי דגם איסור דאורייתא מותר מפני דרכי שלום, ויש לומר כמש"כ הרמב"ם פי"ד (מה' אבל) דבק"ת יש בו ג"כ ואהבת לרעך ע"ש ולכך בטלינן איסור דאורייתא משא"כ בנכרי דלא שייך זה לכן אין מבטלין איסור דאורייתא ולכן כתבו התוס' בשבת ג"כ דבנכרי אין מבטלין דאורייתא משום דרכי שלום וע"ש שהארכתי בזה:

ובתשובת הרמ"א (שאלה ק' סי' יוד) הביא תשובת רב האי בנשבע לגרש דצריך לקיים שבועתו דגדול השלום אינו דוחה ללא תשא ולא דמי לסוטה וביאר הרמ"א שם דמחיקת השם האיסור הוא דוקא בדרך איבוד כדכתיב אבד תאבדון לא תעשון כן משא"כ לא תשא ע"ש. אך דק"ל ע"ז דלמאי איצטריך בחולין (דף קמ"א) שלח תשלח דאפילו לדבר מצוה אסור לטהר את המצורע משום דגדול השלום הו"א דדוחה הא שאני מחיקה דאינו איסורא אלא דרך איבוד ולצורך מותר משא"כ איסור דעלמא ואפ"ל דהשתא דגלי קרא דלדבר מצוה אסור הוא דאמרינן לחלק כן. ועיין תשובת ח"ס (סי' קל"א) דמשום איבה אינו מותר אלא באיסור דרבנן ולא בדאורייתא אם לא דאיכא סכנה בדבר, ובב"מ (דף ל"ב) בהמת עכו"ם מטפל בה כבהמת ישראל אא"ב צב"ח דאורייתא מש"ה מטפל בה כבהמת ישראל אלא אי אמרת צב"ח דרבנן אמאי מטפל בה כבהמת ישראל ומשני מפני איבה, ולכאורה קשה אי גם צב"ח דרבנן אמאי לא יטפל בה וצ"ל כיון דבזה שמטפל יהי' השבת אבידה לנכרי אזי איכא איסורא דלמען ספות הרוה והצמאה כמבואר בסנהדרין (דף ע"ו) לכן אינו דותה צב"ח דרבנן לאיסור השבת אבידה לנכרי משא"כ אי צב"ח דאורייתא דוחה הך איסורא דהשבת אבידה לנכרי ע"ז משני משום איבה דאז דוחה לאיסורא הנ"ל אלמא דגדול השלום דוחה לאיסור דרבנן מיהת כמו שנתבאר בזה, ועי' רא"ש פ' מקום שנהגו (סי' ש"כ) וז"ל משמע הא לא אפשר בלא מחלוקת הי' לו לעשות מלאכה דגדול השלום ויש לו לעבור על מנהג מקומו כיון דלית בי' איסורא דאורייתא אלא שנהגו בו איסור להחמיר עליהן ע"כ הרי מבואר כמוש"כ בזה:

והעיקר דועמדו הוא מצוה דאורייתא ולא מצוה לכתחלה בעלמא דרבנן נראה לי מהא דתנן בסוטה (דף מ"א) דמלך יושב וקורא וקשה דאיך כבוד המלך דוחה מצוה דקריאת התורה מעומד כמבואר במגילה (דף כ"א) מואתה פה