עונג יום טוב עה

ואף להפוסקים הסוברים דמקח שנעשה באיסור מהני כדאיתא בחו"מ (סימן ר"ח) מ"מ היינו דווקא התם דאחר שנגמר המקח ונעשה האיסור שוב ליכא שום עשיית איסור אבל שיחול קנין או משיכה לחייבו לעשות איסור מכאן ולהבא כמו המשכיר בהמתו לא"י לעשות בה מלאכה בשבת ודאי דנראה דלא מהני וכיון דלא קני לה לא"י על יום זה בתורת שכירות מצי הישראל להפקירו אלא שיש לעיין בהא דקיי"ל דקידושין תופסין בח"ל ולפי דברינו הא אי אפשר להתחייב בעונה בח"ל וכיון דא"א לחול עליו חיוב זה היכי הוי קדושין דהא אפילו ר' יהודה דסובר (בקידושין מ"ט) המקדש ע"מ שאין לך עלי שאר כו"ע בדבר שבממון תנאו קיים מ"מ מודה בעונה דתנאו בטל משום דבממון מהני מחילה ולא חייבתו תורה אלא ברצונו של זה אבל בדבר שאינו של ממון לא שהרי הן עיקר נשואין של תורה כמו שכ' הרמב"ן ז"ל בחידושיו לב"ב (דף קכ"ו) וא"כ אם אינו חל עליו חיובי אישות בדבר שאינו של ממון לא חיילי קדושין והיכי תפסי קידושין בח"ל וצ"ע בזה: סימן כד כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות חו"מ (פ"א ה' ג') אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אא"כ קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה והנב"י במ"ק הקשה דאם קנה חמץ בפסח אמאי לוקה הא אין קנין באיסורי הנאה כדאמרינן בב"ק (דף מ"ה) גבי שור הנסקל משנגמר דינו מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש ובירושלמי דמכילתין אמרינן הקדיש חמץ בי"ד דאינו קדוש ולכאורה נ"ל לפי מש"כ הר"ן ז"ל בהא דאמרינן (בפ' כל הצלמים) בהא דאמרינן גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה דמבואר שם דאי מגבה לה קונה לה שפיר והו"ל ע"ז של ישראל ולא מהני לה ביטול ואע"ג דאין קנין וזכי' באיסורי הנאה משום דכיון דכל זמן שלא הגביה הישראל הוי לה ע"ז של כותי ויש לה ביטול וכיון דיש לה ביטול מקרי שפיר בר דמים להכי מצי זכה בה ואע"ג דכשיזכה בה הישראל לא יועיל לה ביטול מ"מ כיון דקודם זכייתו מהני ביטול מצי זכי והכי נמי נ"ל גבי חמץ דכיון דקודם שזוכה בהן הישראל הוי החמץ בר דמים דחמצו של כותי מותר אחר הפסח וכיון דמותר אחר הפסח מיקרי בר דמים להכי אהני ביה זכיה ואע"ג דכשיזכה בהן הישראל הא אסור בהנאה גם לאחר הפסח מ"מ קודם זכייתו הוי בר דמים ומצי זכי בו. מיהו יש לעיין בזה דבפסחים (דף כט) גבי האוכל חמץ של הקדש מעל וי"א לא מעל קאמר הש"ס דפליגי אי דה"ג לממון כממון דמי או לא דמ"ד מעל משום דסובר דה"ג לממון כממון דמי ונקרא בר דמים דיכול להשהותו עד לאחר פסח ולמ"ד לא מעל משום דסובר דה"ג לממון לאו כממון דמי ואין להקדש בו זכות ממון ואע"ג דאחר הפסח יהא מותר באכילה ע"ש וא"כ כיון דאנן קיי"ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי בכל מילי הדרא קושין לדוכתא איך מצי הישראל זכי בו הא השתא נמי שהוא חמצו של כותי עדיין נמי לאו בר דמים הוא ואע"ג דחמצו של כותי מותר אחר הפסח מ"מ מה שיהי' ניתר לאחר זמן משום זה לא מיקרי בר דמים לדידן דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי ודוקא גבי ע"ז של כותי מיקרי בר דמים דמצי לבטלו וליהנות בו מיד אבל חמץ שאינו יכול ליהנות ממנו כל ימי הפסח לא מיקרי בר דמים במה שיהי' ניתר אחה"פ [ואע"ג דגבי חמץ קיי"ל דה"ג לממון כממון דמי משום דכתיב לא ימצא היינו לענין דדבר שיש לו בו זכות גורם לממון עובר עליו אבל מה שאנו דנין אם החמץ כשהוא ביד כותי מיקרי בר דמים מילתא אחריתא היא והדרינן לכללא דדה"ג לממון לאו כממון דמי]: ועוד שבעיקר הדבר שתירץ הר"ן ז"ל דלהכי אמרינן דבעבודת כוכבים מהני הגבהה משום דקודם שזכה בו יש בו דין ממון ע"י ביטול. ולמדנו מזה דאזלינן בתר תחילת קנינו ולא איכפת לן במה שילך ממנו חשיבות הדמים אחר שיקנה יש לעיין בזה דאפשר לומר דהא דמהני זכי' בעבודת כוכבים טעמא אחרינא אית בהו משום דכיון דגבי שאר איסורי הנאה תנן בקידושין (דף נ"ו) מכרן וקידש בדמיהן מקודשת שאין הדמים נתפסים באיסור וכתב הריטב"א ז"ל שם טעם הדבר מפורש בירושלמי דגרסינן התם ר' חגי בשם ר' זעירא לפי שאין דמיהן פי' שאין איסורי הנאה שוים כלום ואין להם דמים ומעות שנתן לוקח בהם גזל הם בידו או מתנה אפי' אם מכרן לכותי שהוא רשאי ליהנות שאינו מוזהר מלהנות מעבודת כוכבים כדמוכח בפסחים (דף ע"ג) דקאמר תיקן להוציא מידי אבמה"ח לב"נ ע"ש. מ"מ כיון שלא הי' האיסור הנאה ברשות המוכר למוכרו לא מיקרי המעות דמיהן של איסורי הנאה דדוקא אם מוכר דבר שהוא מותר בהנאה ולוקח מעות נחשבין המעות דמיהן אבל איסורי הנאה דלאו דידי' לא מיקרי דמיהן ואין תופסין דמיהן אפילו במכרן לכותי להכי לא מיקרי הדמים דמי איסורי הנאה עכ"ל. וא"כ בעבודת כוכבים דקיי"ל שתופס דמיו משום דדרשינן והיית חרם כמוהו כל שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמוהו גלי בי' קרא שהן ברשות בעלים דאי לא היה ברשות בעלי' לא היה תופס דמיו ומדתופס את דמיו ש"מ דיש בהן זכיה ולקמן יבואר הדבר ביתר ביאור וכיון דאיכא למימר דהא דמהני זכי' בעבודת כוכבים הוא משום דגלי קרא ולא משום דקודם קנין מיקרי בר דמים ע"י ביטול: מסתבר לן יותר לומר דכל היכא דע"י קנינו ילך ממנו חשיבות הדמים לא מהני קנינו ובחמצו של כותי נמי לא מהני קנין כיון דאם יזכה בו יאסר גם אחה"פ כדין חמצו של ישראל וליישב דברי הר"מ ז"ל י"ל דכיון דחמץ בפסח איננו ברשותו ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו להכי עובר אם קנה חמץ. דהא חמץ שהי' שלו מכבר נמי יצא מרשותו ע"י שנאסר בהנאה ואפ"ה אמרה תורה דכ"ז שבעל החמץ מחזיקו לשלו ואינו משביתו עובר עליו א"כ ה"ה נמי אם קנה חמץ בפסח עובר עליו אע"ג דאין קנין באיסור הנאה: ועוד נראה דאם קנה חמץ בפסח אף אם נימא דלא קנה החמץ משום דאין קנין באיסור הנאה מ"מ עובר בב"י דהא ודאי דכיון דאין המקח נתפס יכול לתבוע מהמוכר הדמים בחזרה ואף שהריטב"א ז"ל בקידושין (דף נ"ו) כתב במכירת איסורי הנאה דלשמואל דאמר דמקדש מעות מתנה ה"נ בהכיר בו שהוא איסורי הנאה המעות מתנה והכא הרי הכיר בו שהוא חמץ דהא במזיד והתראה קיימינן מ"מ נראה דהכא המעות חוזרין דהתם יכולין לאמר גמר ונתן לשם מתנה ומה שאמר לשם קידושין הוא משום כיסופא אבל הכא הרי חזינן שרצה לעשות איסור להחזיק החמץ דהא אף אם אין המקח נקנה מ"מ אסור להחזיקו אצלו דלא גרע מחמצו של כותי דעושה לו מחיצה אף בלא קיבל עליו אחריות וכיון דעבד איסורא וקנה ודאי דלא נתן מעות רק לשם זבינא וכיון דאין המקח נקנה יכול לתבוע מהמוכר הדמים וכל היכא חוזר אי מיגנב או מיתביד החפץ אצל הלוקח הוא באחריותו כדאיתא בשו"ע (סי' רל"ב סעיף כ"ב) וכיון דחייב באחריות עובר בב"י וב"י ולקי ע"ז ובזה אין שייך לומר אין קנין באיסורי הנאה דאף דאין קנין באה"נ מ"מ להתחייב באונסין שפיר קונה דהא אמרינן בב"ק (דף ע"א) גבי גנב שור הנסקל וטבחו דר"מ מחייב דמיירי דגנב בבית שומר וחייב משום גורם לממון אע"ג דאין הגנב מתחייב בדו"ה אא"כ משך כדאמרינן שם (דף ע"ט) גבי ראוהו שהטמין בחורשין וטבח