עונג יום טוב סו

גט אע"ג שהיה יכול ליתן כל הפרה ומעתה לפי מה שבארנו דגבי מחוסר קריבה היכא שהיה בידו לעשות בלי חסרון לא מיקרי מחוסר מעשה. וא"כ אין ראיית התוס' מוכרחת במה שהכריחו דכ"ב אמה הוה שיעורא דתכיפה גבי נט"י: ומ"מ נראה שהתוס' לא משמע להו למימר דהתם הטעם משום דלאו מקום שחיטה הוא הוי מחוסר הבאה כיון דמ"מ הכל במקום אחד הוא שהסמיכה היתה בעזרה במעייל ידיו והשחיטה בצפון המזבח העזרה הוי מיקרי שפיר מקום ששוחטין אי לאו טעמא דכ"ב אמה מוצא מכלל תיכף ולהכי כתבו דכ"ב אמה הוי שיעורא דתיכף: מיהו נראה לי דאף לדעת התוס' דכ"ב אמה הוי הפסק או בית אחר הוי הפסק ולא מיקרי תיכף לנטילת ידים. מ"מ היינו אם אחר הניגוב הלך כ"ב אמה או לבית אחר. אבל אם ניגב ידיו ולא הפסיק בהילוך כ"ב אמה או בית אחר אחד שניגב לא הוי הפסק דניגוב גמר נטילה הוא כמו שכתב התוס' והרא"ש בפ"ק דפסחים והביאם הרמ"א ז"ל (בסי' קנ"ח סעיף י"א) דאף דצריך לברך קודם נטילה שהוא עובר לעשייתן מ"מ אם מברך קודם ניגוב מיקרי עובר לעשייתן שגם הניגוב מן המצוה ומיקרי עובר לעשייתן עיי"ש וכיון דגם הניגוב מן המצוה אם הניגוב היה תיכף לברכה שפיר דמי כן נלע"ד: סימן יט בש"ע או"ח (סימן ש"א סעיף מ"ב) המוצא תפילין בשבת בבזיון במקום שאין משתמרין כו' מכניסן זוג זוג דרך הלבשה עד שיכניסם כולם וכ' המג"א ע"ז הקשה בתויו"ט כיון דקיי"ל שבת לאו ז"ת א"כ יכניס ב' זוגות בבת א' דלא עבר אב"ת דלאו זמני' הוא כדאיתא בגמרא: ונ"ל לישב על נכון דדעת הרמב"ם ז"ל דאף דאיתא בגמ' דטעמא דר"ג דמכניסן ב' ב' משום דסובר שבת לז"ת והוי שלא בזמנו ושלא בזמנו לא עבר אב"ת בלא כוונה דלעבור שלא בזמנו בעי כוונה מ"מ הא איתא במנחות (דף ל"ו) תפילין מאימתי מברך עליהן כו' ועד מתי מניחן עד שתשקע החמה ר' יעקב אמר עד שתכלה רגל מן וחכ"א עד זמן שינה ומודים חכמים לר"י שאם חלצן ליכנס לבה"כ או לבית המרחץ ושקעה חמה שוב אינו חוזר ומניחן ופרש"י דר"י וחכמים סברי לילה לז"ת מיהו הנ"מ להניחן אבל אם הם מונחים עליו מכבר מבע"י ליכא איסורא מה"ת ורק מדרבנן אסור שמא יישן בהם וכן הוא בירושלמי וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהלכות תפילין ה"י) וז"ל זמן הנחת תפילין ביום ולא בלילה שנאמר מימים ימימה חוק זה הוא מצות תפילין וכן שבתות ויו"ט כו' ומאימתי זמן הנחתן משיראה את חבירו ברחוק ד"א עד שתשקע החמה ומי שהניח תפילין קודם שתשקע החמה וחשכה עליו אפילו הן עליו כל הלילה מותר ואין מורין דבר זה לרבים אלא מלמדין אותן שלא יניחו תפילין עליהם כלל אלא יחלצו אותן משתשקע החמה וכל המניח תפילין לכתחילה אחר שתשקע החמה עובר בלאו שנאמר ושמרת את הזאת מימים ימימה כו' עכ"ל. הרי שפסק בהדיא דאף דלילה לאו זמן תפילין ועובר בלאו אם מניחן מ"מ אם היה עליו מכבר מותר מה"ת רק שאין מורין כן והיינו וודאי אפילו אם מכוון לשם מצוה בשעה שהן עליו וא"צ לשומרן כלל דבצריך במה שהם עליו לשומרן אמאי אין מורין דבר זה לרבים. הא כתב (בהלכה י"ב) ואם לא חלץ תפילין מששקעה החמה מפני שלא היה לו מקום לשומרן ונמצאו עליו כדי לשומרן מותר א"ו מש"כ דאין מורין כן מיירי אפילו אם מכוון לשם מצוה במה שהם עליו אפ"ה שרי מה"ת כיון שלא הניחם בתחילה בלילה והיו עליו מבע"י וגם הא דאמרינן דבצריך לשומרן מותר ומורין כן מיירי נמי דלובשן ומכוון בזה לקיים מ"ת ואפ"ה שרי מן הדין הואיל וצריך להניחן בלא"ה כדי לשומרן והכי משמע בגמ' דמנחות שם דקאמר הוי קאימנא קמיה דרב אשי וחשך והניח תפילין ואמינא ליה לשמרן קבעי מר וכו' קסבר הלכה ואין מורין כן וקשה מאי מסתפק אי לשומרן קבעי אי לא הא קא חזא אי מברך עלייהו אי לא ואם מברך עלייהו ע"כ לאו לשומרן קבעי ואי לא מברך הלא לשומרן קבעי ודוחק לומר דלהכי לא בירך משום שחלצו ע"מ לחזור ולהניחן שא"צ לברך וכה"ג הקשו התוס' בברכות (דף י"ד) ד"ה ימים גבי רב בענין הלל ע"ש אלא וודאי דהא דלשומרן שרי היינו אפילו במכוין לשם מצוה וכיון דצריך לשומרן יכול להניחם לשם מצוה ולברך עלייהו להכי שפיר הוה מסתפק אם לשמרן קבעי לו או לא וכן נמי הא דשרי במונחין עליו כבר מיירי נמי אפילו במכוון לשם מצוה אלא דלשומרן מורין כן ובמונחין מכבר אין מורין כן ובזה פליגי ת"ק עם ר"י וחכמים דת"ק סובר עד שתשקע החמה משום דסובר לילה לז"ת ולא מפליג בין מניחו למונחים מבע"י בתרווייהו אסור מה"ת מקרא דושמרת ור"י וחכמים סברי דמה"ת שרי במונחים עליו רק מדרבנן אסור להכי שרי עד שתכלה רגל מן השוק ולחכמים עד זמן שינה ומזמן שינה ואילך אסור: ולפ"ז נראה דהא דאמרינן (בפ' המוצא תפילין) דלר"ג דסובר שבת לז"ת מותר להכניס שתים שתים משום דלא עבר אב"ת דהוי שלא בזמנו היינו לת"ק דר"י וחכמים דלא מחלק בין מניחן בתחילה למונחין מבע"י ולריה"ג תרווייהו אסורין מאזהרה דושמרת וכן לר"ע דמפיק שוי"ט מקרא דוהי' לך לאות על ידך יצאו שוי"ט שאין צריכין אות אין חילוק בין מניחן למונחין מתחילה בתרווייהו ליכא מצוה אבל לר"י דסבר דקרא לא אזהר אלא מלהניחן בתחילה בלילה אבל אם מונחים מכבר רשאי להחזיקן עליו אף לשם מצוה כמו שבארנו וכיון דסברי גבי לילה דבמונחין כבר שרי אף במכוון לשם מצוה ה"ה גבי שבת בעינן למימר הכי דאם מונחים עליו מבע"י שרי מה"ת אף במכוון לשם מצוה דמ"ש שבת מלילה דתרווייהו מחד קרא נפקא מדכתיב מימים ימימה ואין לחלק בין אזהרת ושמרת דשבת מאזהרת ושמרת דלילה דתרווייהו שרי במונחין מכבר א"כ אם לובשן בשבת שנים שנים עובר אב"ת אף בלא כוונה דאף דלעבור שלא בזמנו בעי כוונה מ"מ הא מסיק דלא מקרי שלא בזמנו אלא בישן בשמיני בסוכה דלא משכחת ליה כלל מצות סוכה בשמיני להכי מיקרי שלא בזמנו אבל גבי בכור שנתן במתן ד' דקאמר ר' יהושע שעובר אב"ת אע"ג דכי יהיב ליה מתנה מבכור עברי' לזמנו אפ"ה עובר אב"ת אף בלא מתכוון משום דלא מיקרי שלא בזמנו דכיון דאי מתרמי' ליה בוכרא אחרינא הדר מזה מיניה כולא יומא מקרי בזמנו כדמסיק רבא התם בסוף הסוגיא דפריך והא מתן דמים לר' יהושע דלעבור לא בעי כוונה ומשני אלא אמר רבא לצאת לא בעי כוונה לעבור בזמנו לא בעי כוונה שלא בזמנו בעי כוונה עיי"ש וכיון דבבכור מקרי בזמנו משום דאי מיתרמיא ליה בוכרא אחרינא ה"נ בשבת לענין תפילין לר"י וחכמים לא מיקרי שלא בזמנו דהא למי שהתפילין מונחים עליה מבע"י רשאי להחזיקן עליו ולכוין לשם מצוה [ואינו אסור רק ללובשן לכתחילה] ומיקרי שפיר בזמנו ולא בעי כוונה ואם יכניס שנים יעבור אבל תוסיף והש"ס דקאמר דלר"ג דסובר לז"ת הוי שלא בזמנו ולא עבר אב"ת קאי בשיטת הת"ק דר"י דסובר דאפילו במונחין אסור גבי לילה וה"ה גבי שבת והוי שלא בזמנה דלא משכחת לה למצות תפילין בלילה ובשוי"ט כלל להכי לא עבר בלא כוונה אב"ת אבל לדידן דקיי"ל כרי"ע וחכמים דבמונחין מכבר שרי אף במתכוון לשם מצוה הוי שפיר בזמנו דכיון דמשכחת לה לכוונת מצות תפילין אף בשבת הוי בזמנו ולא בעי כוונה ואף שיש לחלק קצת דדוקא גבי בכור מיקרי בזמנו גם אחר ההזאה דלהאי גברא מצי לאתרומי' בוכרא