עונג יום טוב סד

מקוה וכדומה אפ"ה צריכין ליתן חלקם עכ"ל לאו ראיה לבהכנ"ס לפי מנהגינו דהא בית חתנות הוא לכל בני העיר וכל המשיא בנו או בתו משיא שם ואין לשום אחד קנין ממון בזה וכן מקוה היא לכל העיר לטבול בה לעת הצורך לכן כל אחד צריך ליתן על הוצאות אף מי שאין לו בן או בת וכן אם אינו צריך מקוה אבל בהכנ"ס שלנו שמיוחד לכל אחד מקום ונעשה מממונו ושלו ממש אין לכופו ליתן על הוצאות בהכנ"ס שיהא לחבירו מקום מיוחד כשאר ממונו גם מהר"י מינץ לא הזכיר בהכ"נ בדבריו שגם בימיו היה מנהג להיות נמכר מקומות בהכ"נ להתפלל והיו נמכרים לבעה"ב ולהכי כשיש לאלו בהכ"נ להתפלל א"צ ליתן על בנין בהכ"נ לאותן שאין להם דלא דמי להא דהתוספתא כמ"ש מיהו אם כשנבנה בהכ"נ הישנה ניתן מעות מקופת הקהל להתחלת הבנין קודם שיהא מקומות מצויינים למכור לבעה"ב צריכים ליתן גם כעת מקופת הקהל להתחלת הבנין. אבל אותם שיש להם מקומות שיתנו ממונם להוצאת הבנין זה ודאי שאינם מחויבים כיון שבהכ"נ הישנה לא הי' בו תיוהא: ומה שטענו ותבעו אותם שיתנו מה שנתעלה הבהמ"ד החדש ביופי והידור והרחבת האויר בזה יש לדון דהנה קיי"ל היורד לתוך שדה של חבירו שלא ברשות ובנאה יש לו ההוצאה כדאיתא בב"מ (דף ק"א) מיהו זהו דוקא בבונה בנין לחבירו שהרי בעל הקרקע נוטל הבנין ומשתמש בו להכי צריך לשלם ההוצאה אע"פ שבנה שלא ברשות אבל בנהנה במעשה חבירו הנאה בעלמא קיי"ל בב"ב (דף ד') גבי המקיף את חבירו מג' רוחותיו דקיי"ל כר"י דאמר אם עמד ניקף וגדר את הרביעית דגלי דעתיה דניחא ליה מגלגלין עליו את הכל ואם לא גלי דעתי' דנ"ל פטור לגמרי ובעי למימר הש"ס בב"ק (דף כא) טעמא דר"י משום דזה נהנה וזה לא חסר פטור וה"נ מה שסתרו המקומות של בהכ"נ הישן מחוייבין לבנות מחדש ע"פ דין ומה שנהנים בעלי המקומות הישנה מהידור ויופי הבנין והרחבת האויר בזה לא חסרו הבונים מאומה ולא מקרי זה חסר והוי זה נהנה וזה לא חסר ופטורים ומהאי טעמא מיבעא לן בב"ק (דף קא) אי יש שבח סממנין ע"ג צמר או אין שבח סממנין וקאמר דנ"מ כגון דצמר דחד וסמנין דחד וקאתי קוף וצבעו להנך צמר בהני סממנין אי יש שבח סמנין ע"ג צמר דא"ל הב לי סמנאי דגבך נינהו א"ד א"ש סמנין ע"ג צמר וא"ל ל"ל ולא כלום ואע"ג דודאי נהנה שם מ"מ כיון שאינו נוטל חפץ של חבירו ממש ומשתמש בו רק שנהנה מהצבע פטור אם אין שבח סמנין ע"ג צמר ועיין תוס' שם ד"ה או שכתבו דלהכי א"צ לשלם מה שנהנה דהנאה דהכא אינו באה ע"י מעשיו ולא ע"י מעשה בהמתו ועיי"ש עוד שהקשו מהא דחייב בכתובות (דף לא) גבי תחב לו חבירו בבית הבליעה ותירצו דהכא לא חשיבא הנאה דאין זה אלא נוי בעלמא עיי"ש וא"כ ה"נ שאין זה אלא הנאת נוי בעלמא לא מקרי הנאה ופטור לשלם מה שנהנה מממון חבירו ע"י הרחבת הבנין ובלא"ה לא ידעתי מאי קשיא להו מהא דתחב לו חבירו בבה"ב דהא באמת קאמר שם הש"ס דאם לא מצי לאהדורה פטור משום דאנוס הוא וכמש"כ שם התוספת ישנים וה"נ אנוס הוא דמאי הו"ל למיעבד אם קוף צבעו ועוד דאפילו ביורד לתוך שדה של חבירו שלא ברשות ובנה שבעל הקרקע משתמש בעצים ובאבנים של הבונה אפ"ה כתב הרמב"ן ז"ל בפ"ק דב"ב בחידושיו דאם מיחה בעל הקרקע בפירוש קודם שבנה א"צ לשלם לו ההוצאה ויכול לומר לו טול עציך ואבניך וא"כ בנ"ד נמי כיון שמיחו בעלי המקומות בפירוש בתחילה והיו יכולים למחות ע"פ דין א"צ לשלם מה שנהנים מהרחבת הבנין אע"פ ששוה הרבה רק אחרי שכתב כת"ר שנתרצו בתחילת הבנין לתת חלק ששית משיווי המקומות יש לחייבם גם כעת ליתן סך זה אבל יותר ממה שנתרצו בתחילת הבנין אין לחייבם כלל זהו הנראה לי לפי עניות דעתי בהאי דינא: סימן יח אשר שאל כבודו איך יש לנהוג בענין נטילת ידים אם המים שרוחץ מהם עומדים בבית החיצון והוא אוכל בבית הפנימי אם רשאי ליטול ידיו בבית החיצון וליכנס לאכול בבית שהוא אוכל או לא לפי שטורח גדול הוא להדר שיהא הרחיצה דווקא במקום שאוכל: תשובה הנה התוס' בסוטה (דף לט ע"א) ד"ה כל כתבו בהא דקיי"ל דבעינן תיכף לנט"י ברכה דשיעור תכיפה איכא למשמע מתכיפת סמיכה לשחיטה דאמרינן בפרק כל הפסולין כל הסמיכות שהיה שם קורא אני בהם תיכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהיתה בשער ניקנור שאין מצורע יכול ליכנוס שם אלמא כדי מהלך משער נקנור עד בית המטבחיים לא חשיבא תכיפה ובמסכת מדות (פ"ה) משמע דלא הוי טפי מעשרים ושתים אמה מקום דריסת רגלי ישראל ומקום דריסת רגלי הכהנים שכל אחד היה י"א אמה וכתב המ"א (סי' קס"ו ס"ק ג') וזה לשונו וקשה לי דבזבחים (דף לג) פריך מהא ברייתא למ"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה לעייל ידיו ולסמוך ולשחטי' שם אצל הפתח דס"ד דקיי"ל כרבי דס"ל דכל העזרה כשירה לשחיטה ומשני דקיי"ל כר"י בר' יהודא דאסור לשחוט כ"א בצד המזבח והשתא קשה לפי מאי דסלקא דעתך כרבי אם כן אפילו למ"ד שמה ביאה לסמוך לפני הפתח ולעיילה ולישחוט אצל הפתח בפנים אלא ע"כ כשהולך ממקום למקום חשוב הפסק אפילו הליכה מועטת וכ"מ במשנה (ס"פ ב' דמנחות) במקום שסומכין שוחטין שתיכף לסמיכה שחיטה וצ"ע עכ"ל. וכן הקשה על דבריהם בתשובות חכם צבי ז"ל (סי' ק') והגר"א ז"ל בביאורו שם כתב דמגמרא משמע דאפילו פסיעה אחת הוי הפסק: ונ"ל ליישב דברי התוס' דדבריהם נכונים דהא תנן במנחות (דף צג) במקום שסומכין שוחטין ותיכף לסמיכה שחיטה. ומפרש שם בש"ס דהכי קאמר במקום שסומכין שוחטין שתיכף לסמיכה שחיטה ודייקא לשון המשנה שלא לסמוך במקום א' ולשחוט במקום אחר ולהכי ודאי לפי מה דס"ד דש"ס דברייתא דקתני דבאשם לא היה תיכף לסמיכה שחיטה אתיא כמ"ד דיכול לשחוט בכל צפון העזרה ומוכיח מזה דביאה במקצת שמה ביאה ואינו יכול להכניס ידיו ולסמוך וצריך להוציא האשם לשער נקנור ולסמוך שם ולהכניסו אח"כ לעזרה לשחוט אתי שפיר מה דזה לא מיקרי תיכף לסמיכה שחיטה דשער נקנור ועזרה תרי מקומות נינהו דשער נקנור לא נתקדש ועזרה מקודשת ולא מיקרי במקום שסומכין שוחטין אע"ג דלא להוי אלא פסיעה א' נמי לא מיקרי תיכף לסמיכה שחיטה משום דהוי שתי מקומות אבל התוס' הוכיחו שפיר דכ"ב אמה הוי הפסק משנויא דמשני הא מני ר"י בר"י הוא דסובר מרחק צפון והיינו דביאה במקצת לא שמה ביאה ויכול להכניס ידיו ובהונות ואפ"ה לא מיקרי תיכף לסמיכה שחיטה משום דמרחק מצפון וצריך לשחוט בצד המזבח והא התם דמקום דמכניס ידיו בעזרה וגם השחיטה הוא בעזרה ואפ"ה אמרינן דלא מיקרי תיכף לסמיכה שחיטה מזה מוכח דכ"ב אמה לא מיקרי תיכף לסמיכה שחיטה אבל מס"ד דש"ס לא מוכח מידי דפסיעה אחת מיקרי הפסק משום כיון דב' מקומות הן הוי הפסק אף בפסיעה אחת וכלישנא דמתניתין דמקום שסומכין שוחטין וכן העתיק הרמב"ם ז"ל לשון המשנה (בפ"ג מה' מעשה הקרבנות) ועיין שם בכ"מ שתמה על הרמב"ם דלא הוי ליה למימר אלא שתיכף לסמיכה שחיטה כלשון הגמרא] אבל פסיעה לחוד היכי דלא הוי ב' מקומות מיקרי שפיר תיכף דקיי"ל בזבחים (דף ק"ה) מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי אע"ג דאמרינן התם דפרים הנשרפין ושעירים הנשרפין אין מטמאין טומאת אוכלין בפנים כבחוץ אף שסופן לטמא טומאה חמורה משום