עונג יום טוב סב

יונה שהושבה משום ב"ת כדאיתא בתוס' עירובין שם בשם הפסיקתא ולא מיקרי שלא בזמנו א"כ פריך שפיר למאי איצטריך להוציא טומטום דממילא ידעינן שפטור מחמת שאינו יכול להביא קרבן ושמא איש ואינו יכול ליכנס לעזרה מחמת ספק וליכא למימר דאיצטריך להשמיענו שפטור מטעם ודאי ולא מטעם ספק ומותר ליכנס לעזרה אם רוצה ואינו עובר בלאו דלא יראה דהא אפילו אם ודאי אשה אסור ליכנס לעזרה משום בל תוסיף כשיטת רש"י ז"ל. וק"ל: סימן טז שאלה מציאה שנמצאת בחצר בית הכנסת אם היא של מוצאה או דצריך ליתנה לגבאי בהכנ"ס לצורכי בהכנ"ס: תשובה המג"א (בסי' קנ"ד) כתב בשם האגודה דאם מצא מציאה בחצר בהכנ"ס לא זכה בה הבה"כ דחצר קונה משום יד ואין יד להקדש והתיו"ט (במס' מעילה) הקשה הא במציאה חצר קונה משום שליחות ושליחות יש להקדש. כדאמרינן בקידושין ונדרים דכהני שלוחי דשמיא נינהו וא"כ להוי האי חצר שלוחא דשמיא עיי"ש ולענ"ד אי משום הא לא אריא דמאן לימא לן דרחמנא שויא שליח לזכות במציאות ולא אמרינן שלוחי דשמיא אלא לענין קרבנות שהתורה אמרה שיקריבם הכהן אולם כבודו מצא ברמב"ן בחידושיו (לב"ב דף עט) בהא דאמרינן שם הקדיש בור ואח"כ נתמלא מים אשפה ואח"כ נתמלא זבל מועלין בהם ולא במה שבתוכן וכתב הרשב"ם הטעם משום דאין יד להקדש והרמב"ן ז"ל שם כתב דאפשר לומר דאי נמי יש יד להקדש ונקנה להקדש מ"מ מעילה ליכא בזכייתן עיי"ש ולפ"ז כיון דיש יד להקדש חצר בהכ"נ נמי קני למציאה שבתוכו: אבל נראה לי דדברי בעל אגודה נכונים דאף לשיטת הרמב"ן ז"ל דיש יד להקדש מ"מ חצר בהכנ"ס לא קנה את המציאה משום דחצר בהכנ"ס יש גם לקטנים וחרשים חלק בו כמ"ש הר"ן ז"ל (בפ' בני העיר) דהא דז' טובי העיר יכולין למכור בהכנ"ס אף שיש ליתומים קטנים חלק בו הוא משום דנעשו זט"ה כאפטרופסים לקטנים עיי"ש וא"כ כיון דיש לקטנים חלק בחצר בהכנ"ס נראה דמציאה שנמצא בחצר שחרש או קטן ופקח שותפין בו לא קני גם הפקח וכדאמרינן בב"מ (דף ח') דחרש ופקח שהגביהו מציאה מתוך שלא קנה חרש לא קנה פקח דמה שביד החרש נעשה כמי שמונחת ע"ג קרקע עיי"ש וא"כ הוא הדין חצר הקנויה לחרש ופקח כיון דחצר משום יד אתרבאי דחצר קטנה לכ"ע משום יד אתרבאי] דמי ממש כמו שהגביהו שניהם דהרי גם כח החרש מעורב בהאי חצר ומתוך שלא קנה חרש לא קנה גם פקח דיד שניהם שוה ויד שניהם הגביהו המציאה וכיון שמעורב יד החרש בהאי חצר לא קנה גם הפקח ואף דאמרינן בנדרים (דף מז) גבי שותפין שנדרו הנאה זה מזה דראב"י סובר דמותרין לכנוס בחצר ולא אמרינן דמתהני מחבירו באיסור וכמ"ש הר"ן שם דלענין שותפין אמרינן יש ברירה דאדעתא דהכי נשתתפו דיהא כ"א משתמש בשלו. היינו התם לענין שימוש החצר בזה אמרינן דכל אחד משתמש בשלו אבל בעצם החצר כח ויד שניהם מעורב בו וכל שיש כח ויד החרש בהאי חצר לא קנה גם הפקח וכדאמרינן דחצר מתורת יד אתרבאי ובעינן דומיא דיד שיהא משתמר לדעתו ה"נ ודאי דבעינן דומיא דיד שלא יהא כח מי שאינו בר קנין מעורב בו ואם כח מי שאינו בר קנין מעורב בו אין לו תורת יד למיקני מציאה ואף דאמרי' בב"מ (דף י"א) דחצר משום יד אתרבאי ולא גרע משליחות גבי גט דחוב הוא לה בעינן דומיא דידה דסמוכה ועומד בצד שדהו וגבי מציאה דזכות הוא לא בעינן עומד בצד שדהו דקנה לה החצר משום שליחות וא"כ חצר שפקח וחרש שותפין בו אף דלא קנה מטעם יד מפני שכח החרש מעורב בו מ"מ קנה מטעם שליחות ומטעם שליחות ודאי לא איכפת לן בזכותו של חרש דכיון דחרש וקטן לאו בני שליחות נינהו אין זכותם מגרע כח הפקח כמו בכל השימושים שמשתמשים בחצר דאמרינן בנדרים דזה משתמש בשלו וזה משתמש בשלו. והחרש והקטן שאין להם שליחות לא קנה החצר עבורם ולא הגביה עבורם כלל והפקח שיש לו שליחות קנה החצר עבורו. מ"מ ז"א שהרי אמרינן בגיטין (דף כא) כתב לה גט ונתן בחצירו וכתב לה שטר מתנה עליו דסובר אביי דלא הוי גט משום דחצר משום יד אתרבאי ומה יד דהוי בין מדעתה בין בע"כ אף חצר בעינן דליהוי בין מדעתה בין בע"כ והא מתנה דליתא בע"כ גם מדעתה לא קנתה הגט והקשו שם התוס' נהי דלא הוי מתורת יד מכל מקום תקנה בתורת שליחות דהא לאו חוב הוא לה דהא מתרצית לקבל וכדאמרינן בב"מ דלא גרע משליחות ורק היכא דחוב הוא לה לא קנתה מתורת שליחות והכא זכות הוא לה ותירצו דדוקא לענין עומד בצד שדהו אמרינן דמהני מתורת שליחות אע"ג דלא הוי בסמוכה דומיא דיד אבל לענין מילי אחרינא בעינן דומיא דיד הלכך כיון דאינו דומיא דיד דיהיב לה באופן שיכולה למאן מלקבל ליתא נמי בשליחות עיי"ש בתוספת וא"כ ה"נ חצר שפקח וחרש או קטן שותפין בו דליתא בתורת יד שאין החצר דומיא דיד לזכות בו עבור הפקח מפני שיד החרש מעורב בהאי חצר ולא דמי ליד שאין כח מי שאינו זוכה מעורב בו שאם היה מעורב ביד כח החרש הלא מתוך שלא קנה חרש לא קנה פקח ליתא נמי בשליחות ולהכי חצר בהכנ"ס שבנאו הציבור להתפלל בו ויש לקטנים וחרשים זכות בו לא קנה אף הפקח אף שיש לו זכות בהאי חצר. משא"כ הקדש גבוה לשיטת הרמב"ן שיש יד להקדש אין לשום אדם זכות בו רק שהוא ממון גבוה וכיון דיש יד להקדש קנה ההקדש המציאה. ומיושבים דברי האגודה על נכון כנלענ"ד: הנה מה שרצה כבודו לישב דברי הרמב"ם ז"ל שכתב (בפי"א מה' שמיטה) בירושת הבעל דהוי דרבנן ועשו חיזוק כשל תורה ולהכי אין ירושתו חוזרת ואם ירש בית הקברות נוטל דמים משום פגם משפחה ומחזיר שדה לבעליו ובגמ' בכורות (דף נב) ובכתובות מפרש הש"ס דריב"ב דקאמר היורש את אשתו יחזיר לבני משפחה וינכה להם מן הדמים מיירי כגון שהורישתו אשתו בית הקברות ומשום פגם משפחה אמרו רבנן דלישקל דמי וליהדר אבל בשאר שדה אינו צריך להחזיר משום דירושת הבעל דאורייתא דמשמע בהדיא דאי הוה סבירא לן ירושת הבעל דרבנן חוזר אפילו שאר שדה שאינה בית הקברות ולא אמרינן דעשו חיזוק לדבריהם כשל תורה שלא תחזור ביובל ורצה כבודו לאמר דהתם רב קאמר להאי שינויא דסובר אחין שחלקו כיורשין המה אבל אנן דפסקינן כרבי יוחנן דהאחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל שפיר מצינן למימר דמדרבנן שאר שדה אינה חוזרת דהיינו שאינה חוזרת לבטלה כדקאמר התם משום דאין כאן ביטול מ"ע דהא צריך לחזור בלא"ה דא"א שיהא חד בר חד עד יהושע בן נון ולא משכחת לה כלל שדה שלא תחזור לבעליו ואפילו אם בכמה וכמה דורות מוקדמות היה שני אחים נמי צריך להחזיר כעת וכמש"כ הרמב"ם דאם לקח שדה ומכרה לשני ושני לשלישי ושלישי לרביעי חוזרת לראשון וא"כ כיון דלא משכחת כלל שדה שלא תחזור ביובל שלא לבטלה אין כאן ביטול מצות יובל ושפיר מפרש הר"מ לדידן טעמא דריב"ב משום דירושת הבעל דרבנן ועשו חיזוק לדבריהם כשל תורה עכ"ד מעכ"ת ידע נא כבודו שלא דיבר נכונה בזה דגם לר' יוחנן דאמר מחזירין ביובל אכתי איכא ביטול מצות יובל דהא משום חשש לקוחות דשמא היה השדה מחלוקת שני אחין סגי בחזרה שלא לגמרי ומשום דירושת הבעל אי הוי דרבנן בעי חזרה גמורה ובטלה וכל שלא החזיר לגמרי ביטל מצות יובל דחזרה דמוכר ולוקח וחזרת שני אחין תרי מילי נינהו חזרת לוקח חוזר למוכר