עונג יום טוב ס

צה"כ לכל אדם מ"מ קורין את שמע הואיל ולהיחיד הוא לפעמים זמן שכיבה ומיקרי גם לכל אדם זמן שכיבה במה שלפעמים היחיד מקדים לשכוב קודם צה"כ להכי קאמר מאימתי מתחילין לקרות את שמע דהיינו שגם בהתחלת זמן השכיבה לפעמים לאיזה אדם נמי הוי זמן שכיבה וק"ש לכל אדם. מיהו אנן לא סבירא לן כהני תנאי שיהא זמן ק"ש לכל אדם בזמן שהוא זמן שכיבה לפעמים גבי איזה יחיד ולהכי לא איפסק הלכתא כהני תנאי ודווקא כרשב"י איפסק הילכתא דאהני קרא דבשכבך לגבי היחיד היכא שנאנס לפעמים לקרות אף שלא בזמן לילה או יום אלא בזמן שהוא שכיבה או קימה לגבי דידיה אבל למהוי זמנו של יחיד גם זמן קבוע לרבים היכא דלא אניסו כהני תנאי דברייתא לא סבירא לן: ולפי זה יש לנו לימוד זכות על הני דמקדימין זמן ק"ש של ערבית קודם צה"כ אף לפי מה דקיי"ל ק"ש דאורייתא משום דכיון דאיפסק הילכתא כרשב"י לענין סוף זמן ק"ש דיכול לקרות בזמן דאיכא דגנו בהאי שעתא. וכן לענין ק"ש של שחרית יכולים לקרות בזמן דאיכא דקיימי בהאי שעתא והיינו למי שהוא אנוס א"כ בהתחלת זמן ק"ש נמי כל יחיד או ציבור שאניסי לקרות קודם צה"כ יכולים לקרות מן התורה ושפיר דמי וענין שעת הדחק ואנוס המבואר בראשונים לאו דוקא אונס גדול אלא אפילו צריך לצאת לדרך נמי מיקרי אונס כמבואר בש"ע או"ח (סימן נ"ח) במג"א שם דכשיש קבורת מת או מילה או יום ערבה נמי מיקרי אונס לענין לקרות של שחרית אחר עמוד השחר: וה"ה לענין ק"ש של ערבית נמי אם רוב הציבור אין להם נרות גדולות שיוכלו להמתין בק"ש עד צה"כ נמי מיקרי אונס כדאמרינן (בשבת כ"ג) דנר ביתו עדיף מקידוש היום לכן נהגו להקדים בשבת זמן ק"ש של ערבית: ולפי"ז נראה כיון שביארנו דהא דסמכינן להקדים זמן ק"ש ואמרינן דעבד כמר עבד כו' לאו מטעם ספיקא הוא אלא דממשמעותא דקרא דיש זמן קבוע לכל לק"ש ויש ג"כ זמן מוקדם למאן דצריך לאקדומי א"כ נראה דלא אסרו חכמים לאכול אלא בהגיע זמן הקבוע לכל כמו צה"כ וסמוך לו חצי שעה אבל מפלג המנחה דלאו זמן הקבוע לכל הוא לא אסרו לאכול כנלע"ד: ודע דבהאי ענינא לכאורה קשה לי טובא בהא דאמרינן בברכות (דף ל"ו) אמר רב צלף של ערלה בחו"ל זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין ופריך עלה מהא דתניא על מיני נצפה על העלין ועל התמרות אומר בפה"א ועל האביונות וקפריסין אומר בפה"ע אלמא דקפריסין נמי פירי הוא מדמברך עליו בפה"ע ומשני הוא דאמר כר"ע דאמר צלף אין מתעשר אלא אביונות בלבד אבל קפריסין לאו פירי הוא ומסיק שם דסובר כר"ע רק בערלה בח"ל דקיי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל ומייתי שם הא דמר בר רב אשי אכיל קפריסין וזרק האביונות משום דקפריסין לאו פירא וגריס שם בסוף הסוגיא והלכתא כמר בר"א דזריק האביונות ואכיל את הקפריסין ומדלגבי ערלה לאו פירי הוא לגבי ברכות נמי לאו פירי ומברכינן בפה"א. והתוס' שם כתבו דהאי והלכתא הוא לשון ה"ג אבל הר"מ אומר דלגבי ערלה לאו פירי הוא היינו משום דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל אבל בארץ ודאי פירא הוא ומברכים עליו בפה"ע ובברכות ליכא חילוק בין בארץ בין בחו"ל ע"כ דגם האוכל הקפריסין בחו"ל מברך בפה"ע וקשה ע"ז דאיך יאכל הקפריסין ויברך עליהם בפה"ע ומחזיק לי' כפירי ואוכלם ואינו חושש לערלה ומחזיקם שאינם פירי הא הוי תרתי דסתרי אהדדי והא אפילו בתפילה דהוי דרבנן צריך שינהוג כל ימיו כאחד שלא יהא סותר את עצמו ודוחק לומר דמאן דאכיל קפריסין דלאו ערלה יברך בפה"ע ולמאן דאכיל קפריסין דערלה יברך בפה"א דזה ודאי אין סברא ודוחק לומר דצריך לאכול דוקא עם דבר שיהא הקפריסין לו לטפילה שלא יהא צריך לברך על הקפריסין וגם רבינא אשכחי' למר בר"א דאכיל קפריסין דמשמע דאכיל לי' לחוד בלא פת דאי אמרת דא"א לאוכלם בלא פת מחמת הברכה הוי לי' לפרושי דאכיל עם פת וגם אין לומר דשאני ספיקא דערלה בחו"ל דקיל טפי כדאמר בקדושין (דף ל"ט) דמותר לספק לכתחלה כדאמר שם ספק לי ואנא איכול דבשאר איסור דרבנן ודאי דאסור לספק דז"א דהא אמר שם בסוגיא דלרב דסובר כר"ע בקפריסין גבי מעשר נמי מותר לאכול הקפריסין בטיבלייהו וא"כ קשה אם יברך בפה"ע הוי תרתי דסתרי אהדדי דפשיטא דאפילו בדרבנן נמי לא עבדינן תרתי דסתרי אהדדי וזה ראי' לדעת בה"ג שפסק דעל קפריסין מברך בפה"א וכהך גירסא מדלענין ערלה לאו פירי הוא לענין ברכה מברכינן בפה"א אע"ג דבערלה איכא טעמא דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל מ"מ לענין ברכה נמי כיון דקיי"ל דבמקום שצריך לברך בפה"ע אם אמר בפה"א יצא מברכינן בפה"א כיון דאיכא ר"ע דסובר לאו פירי הוא וסברא זו מוכרחת גם לדעת הרמב"ם ז"ל שפסק גבי ערלה דאפילו בארץ לאו פירי הוא וסובר דמר בר"א פסק לגמרי כר"ע אפילו בארץ וכמו שביאר דעתו הגר"א ז"ל ביור"ד (סימן רצ"ד) מ"מ תיקשה לדידי' מרב דהא אמר בהדיא ערלה בחו"ל דוקא ותיקשה היכי מברך בפה"ע ואוכלו ואינו חושש משום ערלה וע"כ צ"ל דדין ברכה שוה לערלה בחו"ל דכיון דאיכא תנא דסובר דלאו פירי הוא מברך בפה"א כנלע"ד: סימן טו שאלה בדין זר העולה לדוכן אם יש בזה איסור בשבת (דף קי"ח) אמר ר' יוסי מימי לא עברתי על דברי חבירי יודע אני בעצמי שאיני כהן אם יאמרו לי חבירי עלה לדוכן הייתי עולה וכתב התוס' לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן והקשו ע"ז דהא בהדיא אמרינן בכתובות (דף כ"ד) מהו לעלות מנ"כ ליוחסין תיבעי למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין ה"מ תרומה דאיסור מיתה אבל נ"כ דאיסור עשה לא אלמא דיש איסור עשה בזר הנושא כפיו כמש"כ רש"י ז"ל שם דכתיב כה תברכו אתם ולא ישראלים והמג"א (בסימן קכ"ח) תירץ דמ"ש התוס' דליכא איסור בזר העולה לדוכן הוא לר"י דסובר גבי סמיכה דכתיב בני ישראל נשים סומכות רשות וה"ה הכא גבי נ"כ סובר בני אהרן חובה וישראלים רשות אבל לדידן דנשים אסורות לסמוך ה"ה בנ"כ דרשינן בני אהרן ולא ישראלים להכי קאמר דנ"כ בזר איסור עשה וקשה לי דהא התם בכתובות קאמר א"ל רנב"י לרבא מהו להעלות מנ"כ ליוחסין א"ל פלוגתא דר"ח ור"א הילכתא מאי א"ל אנא מתניתא ידענא דתניא ר"י