עונג יום טוב מו

אקרא דלועג לרש חרף עושהו הוי מצוה הבאה בעבירה וכמאן דלא קרי דמי ובמצוה דאורייתא ודאי דפוסל מהבב"ע. ואפשר לבאר בזה גם סוגיא דברכות (דף יא) דקאמר התם עשה כדברי ב"ש לא עשה ולא כלום ורנב"י סובר דחייב מיתה עיי"ש דמייתי ראי' מהא דמצאו זקני ב"ש וזקני ב"ה את ר"י החורנית יושב בסוכה ראשו ורובו ושולחנו בתוך הבית ואמרו לו זקני ב"ש אם כך היית עושה לא קיימת מצות סוכה מימיך והקשו התוס' דמאי ראי' דהתם ב"ש מחמירין להכי אמרו כן אבל אם הטה בק"ש אמאי לא עשה כלום דהא ב"ה נמי מודה דשרי להטות ותירצו דדייק מדקאמר לא קיימת מצות סוכה אף שהוא רק מדרבנן וכו' ואכתי אינו מיושב גם בעיקר לשון המשנה שם לא קיימת מצות סוכה מימיך הקשה הר"ן ז"ל שם דאיך שייך לומר לא קיימת מצות סוכה מימיך הא ב"ש לא פסלי אלא משום גזירה שלא ימשוך אחר שולחנו אבל מדאורייתא ודאי קיים המצוה ומ"ש הר"ן שם והוא כמו הא דאמרינן בסוף פסחים כל שלא אמר שלשה דברים הללו לא יצא ידי חובתו והוא לאו דווקא הוא תמוה דהר"ן בעצמו מפרש שם בפסחים דהאי דלא יצא ידי חובתו דקאמר לא קאי אחובת אכילת מצה אלא לא יצא ידי חובת אמירה ולפ"ז ודאי דלישנא ברירה הוא דחובת אמירה לא יצא כיון שלא אמר: ולדברינו אפשר לומר דהא דאמר רב יוסף עשה כדברי ב"ש לא עשה כלום ואינו יוצא ידי חובת ק"ש כיון שהטה בכוונה לקיים דברי ב"ש שאין הלכה כמותו עבר אקרא אחרי רבים להטות והוי מהב"בע דכיון שעשה בקיום המצוה עבירה לא יצא ולהכי אמרו לו זקני ב"ש אם כך היית עושה לא קיימת מצות סוכה מימיך אף מדאורייתא אף שגם לדברי ב"ש הסוכה כשירה מן התורה מ"מ כיון דבהא הלכה כב"ש והוא עשה כב"ה מחמת שחלק עליהם יש כאן איסור שעובר על אחרי רבים להטות דבהא הוו ב"ש רובא: ואלו היה עושה כן מחמת שלא הי' לו סוכה אחרת הי' מקיים לכה"פ מצות סוכה מה"ת אבל עכשיו שעשה כן מחמת שחולק עליהם לא קיים מצות סוכה כלל אף מה"ת אלמא דדבר זה מבטל את המצוה לגמרי א"כ הוא הדין מי שהטה לקיים דברי ב"ש לא עשה ולא כלום ולא יצא ידי ק"ש משום מהב"בע ול"ד להא דאמרינן בברכות (דף נג) דב"ש סברי שכח ולא בירך יחזור למקומו ויברך וב"ה סברי יברך במקומו וההוא תלמידא דעבד כב"ש ואשכח ארנקא דדהבא דהתם אף לב"ה מצוה מן המובחר לחזור למקומו ולברך אלא שאינו מחויב מן הדין להכי אם חזר למקומו ליכא עבירה אבל הטיה בק"ש לב"ה ליכא שום מצוה מן המובחר ומאן דמטי הוא רק משום דמפרש לקרא ובשכבך הכי וזהו כב"ש ולהכי לא יצא ידי חובת ק"ש כדאמרן משום מהב"בע ועיין בב"ח בטא"ח (סימן תקנ"א) שכתב כן בהא דשבת (דף יח) נוהגין היו ב"א שהיו נותנין כלי לבן לכובס א"י ג' ימים קודם השבת ובביצה שלשה דברים היו מחמירין כב"ש ול"ד להא דאמרינן בירושלמי בשבת (פ' האורג) דהמוציא מצה לרה"ר ואכלו דיצא ואין בזה משום מהב"בע משום דאין עבירה גופא מצוה. התם שאני דהוצאת שבת הי' יכול לעבור בדבר אחר ואין ענינה בקיום המצוה להכי לא מיקרי מהב"בע משא"כ הכא שקרא ק"ש בצד המת או באופן שעבר על דברי רבים ועשה כיחיד במה שנחלקו בעיקר דין ק"ש הוי שפיר מהב"בע ועוד שהר"מ ז"ל ודאי דסובר דשייך בזה מהב"בע שכ' (בפ"ה מהלכות איסורי מזבח) אין מביאין מנחות ונסכים מן הטבל החדש קודם לעומר ולא מן המדומע ואצ"ל מערלה ומכלאי הכרם שהוא מצוה הבאה בעבירה וכתב ע"ז הגאון בעל שא"ר ז"ל (בסימן צט) דאין ענין מצוה הב"בע לכאן דלא אמרינן מהב"ב אלא א"כ נעשית המצוה ע"י העבירה כגון ע"י גזל או אכילת איסור אבל הא דמביא מנחות ונסכים מן הטבל לאו ע"י העבירה שנעשה בו נעשה מצות נסכים ומנחות וכה"ג כתבו התוס' רפ"ג דסוכה (דף ל) דלהכי הוצרכנו לפסול לולב של אשירה ושל עיר הנדחת משום דכתותי מכתת שיעורא ולא פסלינן משום מהב"ב משום דלא דמי לגזל דמחמת עבירת הגזל באה המצוה אבל הני אטו מחמת העבירה שנעשית בו מינפק בי' וכן נראה בירושלמי שם גבי קורע בשבת דיצא ידי קריעה ול"ד למצה גזולה שאינו יוצא בה דתמן גופא עבירה הוא הכא הוא עבר עבירה ומהתימא על הרמב"ם ז"ל דכה"ג חשיב לי' עבירה עכ"ל הרי דלהר"מ מיקרי מהב"ב אף שאין דומה לגזל ולא נעשית העבירה עם קיום המצוה ממש ולהכי אם ק"ש במקום שאסור לקרות לא יצא ועוד נ"ל דאפילו לדעת התוס' דלא מיקרי מהב"ב אלא אם יש בעצם קיום המצוה עבירה נמי מיקרי מהב"ב בכה"ג דקרא ק"ש בהטייה לעבור על דברי ב"ה שהם רבים דהא הכא אין העבירה דבר בפ"ע אלא בעיקר קיום המצוה שקיימה בעבירה כדעת היחיד ואין להקשות ממ"ש התוס' בסוכה (דף לא) ד"ה הואיל ומהא דאמרינן בסנהדרין (דף פח) אי קא סבר לולב אין צריך אגד האי לחודא קאי לחודא קאי דהיינו שאינו מגרע ופוסל המצוה למ"ד אינו צריך אגד משום דהאי לחודא קאי והאי לחודא קאי. אבל בל תוסיף איכא אף למ"ד אי"צ אגד עיי"ש הרי דאף דעבר אב"ת אין המצוה נפסלת בכך למ"ד אין צריך אגד ולא פסלינן משום מהב"ב דקא עבר אב"ת. אפ"ל דהתוספת לטעמייהו שכתבו בסוכה (דף ט) דמהב"ב הוא רק מדרבנן ושם בסנהדרין קיימינן לענין זקן ממרא לחייבו מיתה וכיון דמה"ת אינו מגרע המצוה אינו חייב מיתה דבעינן שיהא בו כדי להוסיף ואם מוסיף גורע אבל לעולם דמדרבנן שפיר פוסל המצוה משום מהב"ב: ונראה לי עוד דמה דאמר רב נחמן בר יצחק עשה כדברי ב"ש חייב מיתה הוא נמי מה"ט דכיון דבארנו דהא דאמרו זקני ב"ש א"כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך הוא משום מהב"ב כמו שבארנו א"כ יש בזה דין זקן ממרא ממש לחייב מיתה כפי מה שכ' הרמב"ם ז"ל (בהלכות ממרים) דאם נחלק הזקן ממרא עם חביריו באיסור דרבנן כגון בחמץ בערה"פ בשעה ששית שאסרו חכמים. ולהזקן ממרא הותר דחייב מיתה משום דאתי מיני' חורבא מענין חיוב מיתה בקידושי אשה והוי דבר שזדונו כרת והיינו שאם קידש את האשה משש שעות ולמעלה לדברי חכמים לא הוי קידושין כדאמרינן בפסחים (דף, כא) א"ר גידל א"ר המקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדניתא אין חוששין לקידושין אע"ג דהוי רק מדרבנן ואם קידשה אחר קידושי שני הוי קדושין ולדברי הזקן ממרא שהתיר את החמץ משש שעות ולמעלה הוי קידושין ואין קידושי אחר תופסין בה א"כ ה"נ גבי סוכה אם הכשיר סוכה שאינה מחזקת אלא ראשו ורובו ולא שולחנו נפיק מיני' נמי חורבא לענין איסור מיתה לענין קידושין כדאמרינן בסוכה (דף לא) דגזל עצים וסיכך בהם אין לו אלא דמי עצים ופירשו שם התוספת אע"ג דהוי שינוי החוזר לברייתו ולא קני מדאורייתא מ"מ קנה משום תקנת חכמים וכן אמר רבינא התם האי כשורא דמטללתא עבדו בה רבנן תקנת מריש והנ"מ בגו שבעה ופי' שם הרשב"א ז"ל דאם תבע בב"ד קודם החג בזה עשו תקנת מריש וא"צ לשלם אלא דמי עצים בלבד אבל אם תבע אחר החג לא עשו בזה תקנת מריש וגזילה חוזרת בעיני' והכל הולך אחר זמן התביעה א"כ אם עשה סוכה מעצים הגזולים והסוכה מחזקת רק ראשו ורובו ולא שולחנו וקידש בעצים האלו את האשה לדברי הזקן ממרא שמכשיר היא מקודשת דעצים דידי' נינהו שקנאם בתקנת מריש ולדידן דהסוכה פסולה לא עשו בזה שום תקנה והוי כגזילה דעלמא והמקדש בגזל אינה מקודשת ועיין ברא"ש (פ"ק דסוכה) שדעת הרי"ף